כסף וצרכנות

המלונאית הבכירה מהצפון חושפת את האבסורד: "לא לפני 2026"

התיירים הישראלים חוזרים לצפון, אבל אין כוח עבודה, האטרקציות סגורות, השירותים לא חזרו לפעול והעסקים מדוכאים. בת חן ישועה, הבעלים של רשת "מלונות מטיילים" מסבירה איך נראית חזרה איטית מאוד לשגרה: "מציאות לא נורמלית"

ענת סימן טוב | 13/6/2025 13:25

"אני מאמינה גדולה בתיירות. אני קמה כל בוקר בשמחה לעבודה שלי", על המשפט הזה חתומה בת חן ישועה, המנכ"לית והבעלים של רשת "מלונות מטיילים". עם החזרה ההדרגתית של התושבים, השגרה וגם התיירים לצפון, היא מספרת על הדרך הארוכה להתאוששות.

חזרתם למצב ההזמנות הרגיל?
"לקח זמן. את וילג' ודפנה פתחנו בפברואר, את מלכיה וגשר הזיו במרץ, ורק את לוטן השארנו פתוח כל התקופה. את מתחם הקמפינג פתחנו באפריל. המלון שלנו במטולה עדיין לא שופץ – אנחנו מחכים להחלטת המדינה על המשך ההליך. לכל מלון לקחו כחודשיים-שלושה לחזור לקצב ההזמנות של 2023. בדיעבד, אחת ההחלטות הכי חכמות שלנו הייתה להמשיך לשמור על קשר עם האורחים – גם כשלא הייתה לנו פעילות. שלחנו ניוזלטרים, קיימנו טיולי שבת בכרמל, והרמנו קמפינג זמני במיקומים אחרים. כשהמלונות נפתחו – לא היינו צריכים להתחיל מאפס. זה יצר המשכיות טבעית, ומי שוויתר על שיווק בתקופת המלחמה – מתקשה עכשיו להחזיר את הקהל".

מה קורה עם המלון במטולה?
"המלון שלנו במטולה נפגע באפריל 2024, ומאז – לצערי – מס רכוש עדיין לא קיבל החלטה כמה כסף יוקצה לשיפוץ שלו. אני מאוד רוצה להחזיר אותו לפעילות. זה חשוב לי – גם כסמל, גם כדי להחזיר אנשים למטולה. זה חלק מהסיבה שבגללה באנו לצפון – זו האג'נדה שלנו. אבל כל אחד חוזר בקצב שלו, ואני מבינה את זה. הסיטואציה עצמה מאוד לא פשוטה – אני חיה אותה ביום-יום, והיא גם כואבת. ועדיין, אני בעיקר סומכת על עצמי, ועל העסקים שסביבי. במלחמה, אחרי שהתבהרה התמונה, הבנתי שצריך לפעול. אמרתי לכולם: אם לא נדחוף קדימה, זה לא יקרה. אז התחלנו להתרגל למציאות החדשה, וכל אחד לקח על עצמו משהו שהוא יכול לעשות – וככה לאט לאט התחלנו לזוז שוב".

חזרו אליכם מיד עם הפתיחה?
"אנשים לא מיהרו להזמין. כל ההזמנות בתקופה הראשונה היו של 'כאן ועכשיו'. אם בדרך כלל חגים ויולי-אוגוסט נסגרים חודשים מראש, הפעם זה לא קרה. זה יצר פער שאנחנו ממשיכים לצמצם. מצד שני, בתפוסות עצמן – אנחנו כבר באותם מספרים. יש הזמנות עד אוקטובר, מנובמבר ודצמבר הקצב איטי יותר".

ואיך זה מבחינת תיירות חוץ?
"זה תמיד היה נתח קטן אצלנו, בערך 10% – אבל זה כמעט נעלם. מעבר לזה, הצפון עוד לא התאושש: אטרקציות סגורות, עסקים מדוכאים. זה משפיע. הרמנו פסטיבל בשם 'בשביל הצפון' יזמים, פוד טראקים, אמנות כדי לעודד תיירות ולחזק את הקהילה. הגיעו מעל 3,500 איש, זה היה מדהים".

לא כל המסעדות חזרו לפעול?
"נכון. הרבה פתוחות רק בסופי שבוע, וזה משפיע גם על חוויית האורח. לכן בתקופה הראשונה פתחנו ארוחות ערב בשישי, משהו שאנחנו לרוב עושים רק לקבוצות. הקונספט שלנו הוא חוויה שלמה – לא רק לינה. אנחנו רוצים שהאורחים ייצאו למסעדות, יכירו אמנים, יעשו טיולים. כל חוויה כזו הופכת לחלק מהאירוח אצלנו".

מי עוד לא חזר?
"חלק גדול מהתושבים. בקריית שמונה, למשל, כמעט חצי מהאוכלוסייה עדיין לא שבה. גם המכללות לא חזרו, והסטודנטים – שהם גם כוח עבודה וגם כוח צריכה – פשוט לא פה. זה גורם למסעדות להישאר סגורות. במקביל המדינה ממשיכה לשלם לתושבים, עד אוגוסט כנראה, מה שמעכב את החזרה".

למה בעצם?
"אני חושבת שאחת הסיבות המרכזיות לכך שמשפחות לא חזרו עדיין לצפון היא שהילדים שלהם כבר נקלטו בגנים ובבתי ספר במרכז. אף אחד לא רוצה לעקור ילד באמצע שנת לימודים. זה מובן. אבל מצד שני, את השנה אפשר היה לסיים בסוף יוני – אין סיבה למשוך את זה עד אוגוסט. זה היה יכול לשחרר קצת את המערכת.

בעיה נוספת היא שהשירותים בצפון פשוט לא חזרו במלואם. לא היה מישהו שיבוא ויגיד: 'רגע, אנחנו חייבים להחזיר את הרפואה, את החינוך, את השירותים הקהילתיים'. לא הייתה תנועה מסודרת להניע את הגלגל הזה. וכשאין שירותים – קשה לאנשים לחזור. חלק מהסופרמרקטים חזרו לפעול, אבל מרפאות, גנים, בתי ספר – לא כולם חזרו. אני מכירה מקרה של עובד שלי, שגר בכפר בלום והיה צריך טיפול שיניים דחוף – המקום הכי קרוב שהוא מצא היה בקריית ביאליק. זו המציאות. אנשים צריכים לנסוע רחוק בשביל דברים בסיסיים. זה לא מצב שיכול להחזיר קהילה לתפקוד מלא".

זה לא פרדוקס? מצד אחד מלונות מלאים, מצד שני מקומות סגורים.
"זה נכון. יש ביקוש, אבל אין מספיק עובדים. חוסר בכוח אדם – גם בצפון וגם בתל אביב. כשאין עובדים, מסעדות מצמצמות שעות, סגורות באמצע השבוע".

אז המדינה לא עשתה מספיק?
"היא ממשיכה לשלם, אבל לא מייצרת פתרונות. למה זוג בלי ילדים צריך עדיין להיות במרכז? למה לא משקיעים בהחזרת שירותים לצפון? ומה עם אנשים שלא עבדו שנה וחצי? כשפתחנו – הם חזרו לעבודה, אבל היה להם מאוד קשה. נתנו טיפולים נפשיים לעובדים, הבנו שזה לא פשוט לחזור לשגרה אחרי כל כך הרבה זמן במקלטים ובחרדה".

איך נראתה החזרה לעבודה אחרי שנה וחצי של שיתוק כמעט מוחלט?
"זה היה מאוד קשה. אנשים לא עבדו שנה וחצי, וזה לא פשוט להניע מחדש. כשחזרנו לפעילות, רק אז הבנתי באמת כמה מאתגר זה. בהתחלה אנשים חזרו באיטיות, חלקית, רגועה. ואז פתאום – קפצנו מאפס למאה. זה היה שוק. מי שעבד במהלך המלחמה הסתגל מהר יותר, אבל מי שלא עבד בכלל – חווה קושי אמיתי. על פניו הם חיכו ורצו לחזור, אבל בפועל זה לא היה פשוט בכלל".

מה עשיתם כדי להתמודד עם הקשיים האלו?
"קודם הבנו שזה לא רק עניין מקצועי, אלא גם נפשי. לכן הצענו לכל העובדים ליווי רגשי – שישה מפגשים עם איש מקצוע, לכל מי שרצה. במיוחד לאלה שנשארו כאן, בצפון, וחוו את הטראומה מקרוב. אנשים חיו במקלטים, תחת אזעקות ובומים, ברמת חרדה מטורפת. זה לא משהו שאפשר פשוט לחזור ממנו לשגרה כאילו כלום".

יש רגע מסוים שהבהיר לך את עוצמת הפער הזה?
"כן, אני לא אשכח את זה. ביום הראשון לפתיחה, אחת האורחות התלוננה על מגבות שלא הגיעו בזמן. עובד שלי, שהוא אדם מאוד שירותי, פשוט צעק עליה. אחר כך הוא שלח לי הודעה, שבורה. הוא אמר לי: 'ישבתי חודשים במקלטים, ופתאום כל מה שמצופה ממני זה לדאוג למגבות? איך זה הגיוני?'. שלחתי אותו לדבר איתה, להתנצל, והוא עשה את זה. והיא גם הבינה. אבל זה רגע שבו נפל לי האסימון – באיזו מציאות לא נורמלית אנחנו חיים, ואיך גם הדרישות הכי בסיסיות פתאום מתנגשות עם מציאות נפשית מטלטלת".

מתי הצפון יחזור לעצמו?
"אני מאמינה שעד סוף השנה המלונות שלנו יתאוששו. אולי רק ב-2026 נראה התאוששות מלאה של האזור. צריך שקט. אנחנו מקווים שגם מערכת החינוך תחזור לתפקוד, וזה יעודד משפחות לשוב. אני כן חושבת, מי שעבר והשתקע במרכז – כנראה לא יחזור, אבל מי שיכול – חוזר".

מה עם הסיוע הממשלתי?
"קיבלנו חלקי, עד פברואר בערך. מאז זה לא ברור. אבל אני לא רוצה את הכסף של המדינה – אני רוצה לעבוד. שיחזירו את החטופים, שיסיימו את המלחמה, שיביאו שקט. כל השאר – אנחנו נדאג לו לבד".

את חושבת שהישראלים יחזרו לטייל בצפון?
"אני בטוחה שכן. אנחנו עובדים עם חברות כמו שטראוס והתעשייה האווירית, ומעודדים אותן להשקיע בתקציבי הרווחה שלהן בצפון – רטריטים, ימי גיבוש. זה עובד. יש תנועה אנחנו מלון שגם נותן להגיע עם הבעל חיים כך שבכלל יותר נח".

הייתה עלייה בביקוש אחרי הפסקת האש?
"לא מיד. אנשים רצו לראות שזה באמת שקט. רק חודש-חודשיים אחרי, במרץ, התחילו בקשות משמעותיות".

איזה מהמלונות הכי פופולרי?
"וילג' ודפנה. הם גם הכי גדולים, אבל גם נמצאים ממש על שפת נחל – וילג' בנקודת המפגש של הבניאס והחצבאני, ודפנה על נחל דן. זה יוצר חוויה ייחודית".

מלון וילג'. צילום: יואב פלמה

תוכניות קדימה?
"אנחנו בונים מלון חדש בתל קציר שמו אגמא – פתיחה מתוכננת לסוף הקיץ. בפרויקט נוסף באחוזת אכזיב אנחנו מתכננים כפר נופש על שטח של 20 דונם. בוילג' אנחנו מוסיפים 34 יחידות וגודלים ל-110 יחידות ולוטן עובר הרחבה ל-52 חדרים. גם שיפצנו והרחבנו לא מעט בתקופת המלחמה".

את נשמעת מלאת תשוקה לעבודה.
"זה נכון. אני אוהבת את מה שאני עושה. כתוב לי על הקיר במשרד משפט של פרוסט: 'המשמעות הגלילית האמיתית לא טמונה במציאת נופים חדשים – אלא בלמידה להתבונן דרך עיניים חדשות'. זו השליחות שלנו – לחבר אנשים לאדמה, לטבע, ולאפשר להם לגלות את הצפון בכל פעם מחדש. כל המלונות שלנו בפריפריה – כי אנחנו מאמינים בתעסוקה מגוונת ובקהילה חיה".