השוק
איש העסקים הישראלי מסתבך בענק: מעל 17 מיליון שקל הוקפאו
בית המשפט הוציא ''צו מרווה'' - צו בינלאומי להקפאת דיספוזיציה - בסכום של 17.6 מיליון שקל, במסגרת סכסוך משפטי וכלכלי מורכב בין בעלי מניות בחברות ישראליות לבין דירקטור ובעל שליטה בקבוצה של חברות צרפתיות. כל הפרטים על ההחלטה החגירה
השופטת סגנית הנשיא חנה פלינר, מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוציאה בימים אלה החלטה חריגה ודרמטית, במסגרתה הוטל ''צו מרווה'' - צו בינלאומי להקפאת דיספוזיציה - בסכום של 17.6 מיליון שקל, במסגרת סכסוך משפטי וכלכלי מורכב בין בעלי מניות בחברות ישראליות לבין דירקטור ובעל שליטה בקבוצה של חברות צרפתיות, אחת מהן פעלה עד לאחרונה כחברה ציבורית.
בלב הפרשה עומדת טענה חמורה שלפיה מהלך תאגידי משמעותי, שבמסגרתו הנתבעת הפכה מבעלת שליטה בחברה ציבורית לבעלת שליטה בחברה פרטית, נועד להבריח נכסים ולפגוע ביכולת הכלכלית של חברות ישראליות להיפרע מחובות נטענים בהיקף של יותר מ־30 מיליון שקל. את בעלי המניות והחברות הישראליות התובעות מייצג עורך הדין גיל אפרתי.
ההליך נפתח בעקבות תביעה שהגישו יוסף בוחבוט, סבין בוחבוט-הוורד, וחברת 'תיבת אברהם בע"מ'. התובעים הם בעלי מניות מיעוט ב'חברת דה הום בר בווטש בע"מ', חברה ישראלית העוסקת ביבוא מוצרי משקאות, והחזיקו באמצעותה בזכויות מהותיות גם בחברה זרה נוספת 'סמארט גוד ת'ינגס הולדינגס', חברה צרפתית המתמחה בפיתוח וייצור אבקות להכנת משקאות, אשר נסחרה עד לאחרונה בבורסה בצרפת כחברה ציבורית.
לפי הנטען, חברת 'דה הום בר בווטש' החזיקה בכ־75% ממניות החברה הצרפתית הציבורית, בעוד שהתובעים החזיקו במניות מיעוט בחברה זו בעקיפין, בשיעור מצטבר של כ־9.85% [יוסף בוחבוט בכ־6.53% מהמניות וסבין בוחבוט הוורד בכ־3.32%]. התובעים כיהנו כדירקטורים בחברה הצרפתית אך טוענים כי מודרו מפעילותה.
לטענת התובעים, לאורך השנים הם העבירו לחברה הישראלית המחזיקה בחברה הצרפתית הציבורית סכומי כסף משמעותיים, בהיקף כולל העולה על 30 מיליון שקל. לשיטתם, הכספים הועברו כהלוואות לכל דבר ועניין, אשר היו אמורות להיות מוחזרות בצירוף ריבית שוטפת, שנקבעה בהסכמים ונועדה להשתלם מדי חודש. בפועל, כך נטען, הקרן לא הושבה, הריבית לא שולמה מעולם, והתחייבויות ההחזר לא קוימו.
מנגד טענו הנתבעים, ובראשם איש העסקים אהרון סרג' בואנו והחברות שבשליטתו – כי אין מדובר בהלוואות אלא בהשקעה הונית. לשיטתם, החזר הכספים הותנה בהצלחת החברה הצרפתית, בחלוקת רווחים עתידית או במכירת מניות, וכי לא נקבע מועד פירעון קונקרטי. מחלוקת זו, בדבר סיווג הכספים כהשקעה או כהלוואה, עומדת בלב ההליך העיקרי שעדיין מתנהל, וטרם הוכרע.
המתח בין הצדדים החריף במהלך ניהול ההליך, לאחר שבאוקטובר 2024 בוצע שינוי מהותי במבנה החברה הצרפתית הציבורית. החברה נמחקה מהמסחר בבורסה והפכה מחברה ציבורית לחברה פרטית, כאשר כל מניותיה הועברו לחברה חדשה 'סטפ נקסט סמארט' שהוקמה לצורך המהלך.
לטענת התובעים, מדובר במהלך שנעשה בעיצומו של הסכסוך המשפטי ובניגוד לצווים שיפוטיים שניתנו קודם לכן, ובכללם צו איסור דיספוזיציה שנועד למנוע שינוי בזכויות ובמבנה ההחזקות.
לדברי התובעים, שינוי הסיווג והעברת המניות לחברה פרטית חדשה מהווים בפועל הוצאת הנכס המרכזי מהשקיפות הציבורית ומהפיקוח הנלווה לחברה ציבורית. לטענתם, מדובר בפגיעה מהותית בסחירות המניות, ביכולת הפיקוח, ובאפשרות לממש נכסים בעתיד, באופן שמקשה עד מאוד, ואולי אף מסכל, את היכולת לגבות חובות, אם ייקבע בסופו של יום כי החברה הצרפתית חייבת להם עשרות מיליוני שקלים.
לטענת התובעים, ללא התערבות שיפוטית מיידית, עלול להיווצר מצב שבו גם אם תתקבל התביעה העיקרית, לא יהיה מהיכן להיפרע, בשל שינוי מבני שנעשה במהלך ההליך עצמו. עוד טענו התובעים, כי מי שעומד מאחורי המהלך, הרוח החיה, הוא לא אחר מאשר מר בואנו, המסתתר מאחורי אגד החברות השונות, ובפועל - שולט בכולן.
מנגד טענו הנתבעים כי השינוי המבני נעשה כדין, באישור הגורמים המוסמכים, תוך הסתמכות על הערכת שווי חיצונית, ומתוך שיקולים כלכליים לגיטימיים שנועדו לחסוך עלויות כבדות הכרוכות ברישום למסחר כחברה ציבורית. לטענתם, לא הייתה כל כוונה להבריח נכסים, וזכויות התובעים לא נפגעו, שכן הם החברה הישראלית ממשיכה להחזיק באותו חלק יחסי, גם אם באמצעות מבנה תאגידי שונה, ולכן מצבה הכלכלי לא השתנה לרעה.
לאחר שעיקולים קודמים שביקשו התובעים להטיל לא תפסו נכסים בפועל, בין היתר בשל כך שהפעילות והנכסים מצויים מחוץ לישראל, פנו התובעים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה לעשות שימוש חריג ונדיר ולהטיל 'צו מרווה' על נכסי החברה הצרפתית - צעד שננקט עד היום במשורה, בעיקר בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, בהכרעות הנוגעות לנכסים משפחתיים המצויים בחו"ל.
לדברי עו"ד גיל אפרתי, המייצג את התובעים, 'צו מרווה' הוא סעד זמני חריג במשפט האזרחי, שמטרתו למנוע מנתבע להוציא נכסים מרשותו, לשנות את מצבם או לבצע פעולות דיספוזיציה שיש בהן כדי לסכל את ביצועו של פסק דין עתידי. בניגוד לעיקול רגיל, הצו אינו "תופס" נכס מסוים, אלא מופנה אישית כלפי הנתבע, ויכול לחול גם על נכסים המצויים מחוץ לישראל.
ההליך לקוח מהמשפט הבריטי, ובתי המשפט בישראל עשו שימוש בצו שכזה בעבר בעיקר בסכסוכים בתוך המשפחה, ובמקרים חריגים בלבד. בהחלטתה התקדימית קבעה סגנית נשיא בית המשפט, השופטת חנה פלינר, כי בנסיבות העניין מתקיים חשש כזה, בין היתר נוכח העיתוי שבו בוצע שינוי סיווג החברה, העובדה שהמהלך נעשה בעיצומו של ההליך המשפטי, והקושי לפקח על נכסים לאחר שהחברה הפכה מציבורית לפרטית. עם זאת, הדגישה השופטת פלינר, כי מדובר בסעד קיצוני שיש להפעילו במידתיות.
בתביעתם, ביקשו החברות התובעות להטיל על כלל נכסי החברה הצרפתית 'צו מרווה' בהיקף של 131 מיליון שקל. השופטת פלינר נעתרה לבקשתם, אך באופן חלקי, והטילה את הצו המבוקש, אך הגבילה אותו לסכום של 17.6 מיליון שקל - סכום שלטענת התובעים משקף את הכספים שהועברו בפועל לחברה הצרפתית כהלוואה.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא כפולה. מצד אחד, אין מדובר בעיקול שמונע מהחברה הצרפתית להמשיך ולפעול, והפעילות העסקית שלה אינה משותקת עד להכרעה בהליך העיקרי. מצד שני, נמנעת האפשרות מבעלי מניות הרוב והדירקטורים לבצע מהלכים תאגידיים או פיננסיים שיש בהם כדי לרוקן מתוכן את יכולת הגבייה של בעלי מניות המיעוט, אם וכאשר ייקבע בסופו של יום כי החברה הישראלית חייבת להם סכומי כסף משמעותיים.
עוד ב-
לדברי עו"ד אפרתי, ההליך העיקרי צפוי להימשך, ובמסגרתו הוא משוכנע כי בית המשפט יקבע שמדובר בהלוואות לכל דבר ועניין שלא הושבו, ולא בהשקעה שנכשלה. לדבריו, אילו לא היה בסיס לתביעה וסיכוי ממשי לקבלתה, בית המשפט לא היה מטיל את הצו המבוקש ועושה בו שימוש כה נדיר ותקדימי.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
