אחד האינדיקטורים הכלכליים המשמעותיים בארה"ב הוא מספר הבקשות השבועיות לדמי אבטלה. ממספר הבקשות האלה ניתן להסיק שתי מסקנות: המסקנה הראשונה היא אם שוק העבודה קולט מספיק עובדים, או נכון יותר האם שוק העבודה קולט יותר עובדים מאשר הוא פולט אותם החוצה.

המסקנה השניה שניתן לגזור היא האם מצב שוק העבודה גרוע כל כך שאנשים או מתייאשים ולא מגיעים ללשכות העבודה או לחילופין אנשים נותרים מובטלים למרות שההטבות המגיעות להן הסתיימו.

הזרם המרכזי בניתוח של הנתון הזה מדבר על מצב בו כשיש ירידה במספר התביעות לדמי אבטלה הסממן הוא לכך ששוק העבודה קולט יותר עובדים מאשר הוא פולט אותם וזה מצב טוב.

הנתון האחרון שמתפרסם היום מדבר על כך שמספר דורשי דמי אבטלה בשבוע החולף עמד על 444 אלף נמוך מהנתון החציוני של הכלכלנים שדיבר על 450 אלף דורשי דמי אבטלה חדשים.

נזכיר כי דוח התעסוקה לחודש אפריל דיבר על מצב בו מספר המובטלים עדיין גבוה מידי והועלתה סברה כי עובדים לא רוצים לחזור לעבודה כי הם מקבלים הטבות בשל משבר הקורונה ומעדיפים את זה על פני עבודה.

יכול להיות שהניתוח הזה נכון אבל כדאי לזכור שהביקוש לעובדים שיש להם חלופה אמור להביא למצב בו השכר יהיה הוגן יותר כך שהעובדים ינטשו את החלופה ויעדיפו להרוויח יותר מעבודה וכל עוד המעסיקים לא מעלים את השכר כדי למשוך עובדים נותר להם המקל והוא שלילת הטבות, מצב שהוא לא רצוי. 

המצב הרצוי הוא שהמעסיקים יעלו את השכר ויתחילו לגרום לעובדים לחזור לעבודה כשבמקביל, לאט לאט ייסתיימו ההטבות שניתנו למחוסרי עבודה וכך למעשה נגיע לסוג של נקודת איזון ולכן כל עוד המעסיקים לא מעלים את השכר המוצע, מעוניין הבית הלבן למנוע את שלילת ההטבות ואולי אף להגדיל בחקיקה את שכר המינימום.