מחלקת המחקר של בנק ישראל פרסמה היום ממצאי מחקר שערכה על העליות של מחירי הדיור בישראל ביחס למחירים וההתפתחות שלהם במדינות ה-OECD.

בבנק ישראל מציינים כי ההוצאה על שירותי דיור היא רכיב ההוצאה הגדול ביותר של משקי הבית, רכישת דירה היא ההוצאה הגדולה ביותר של מרבית משקי הבית במהלך חייהם, ודירות מהוות כ-50% מתיק הנכסים שלהם. על כן הציבה עליית מחירי הדירות בעשור האחרון את שוק הדיור במרכזם של השיח הציבורי ושל המדיניות הממשלתית. כל אלה מצביעים על החשיבות של הבנת ההתפתחויות בשוק הדיור ועל הצורך בכלים לניתוחו.

במחקר שנערך על ידי יוסי יכין וינון גמרסני מחטיבת המחקר בבנק ישראל, נבחנו מאפייני שוק הדיור בישראל והגורמים שתרמו בעשורים האחרונים להתפתחותם של שכר הדירה, של מחירי הדירות ושל היקף הבנייה למגורים.

ממצאי המחקר מגלים כי מאז 1960 התפתחות מחירי הדירות מאופיינת במגמת עלייה. המחיר הריאלי של הדירות (יחסית למדד המחירים לצרכן ללא דיור) עולה בקצב של כ-2.9% בממוצע בשנה. המחקר מצא ששיעור עליית המחירים בישראל בהשוואה ארוכת טווח למדינות ה-OECD אינו חריג.

כמו כן, השתנות המחירים מאופיינת במחזורים ארוכים ולכן, על אף מגמת העלייה ארוכת הטווח, ייתכנו בתוך מחזורים אלה גם תקופות ארוכות של ירידת מחירים. כך, למשל, המחזור האחרון בשוק הדיור החל ב-1997 ונמשך כעשרים שנים (בהנחה שבקצה המדגם השוק אכן הגיע לשיא המחזור), ובעשור שבין 1997, שיא המחזור הקודם, ו-2007, שיאו של שפל המחירים במחזור הנוכחי, המחירים ירדו בכ-25% במונחים ריאליים.

המשמעות של הדברים היא שמחזורי העליות של מחירי הנדל"ן ארוכים ולמעשה הם עולים בכל שנה לאורך זמן רב ואף להיפך. כך שכשהמחירים מתחילים לרדת הם יורדים באופן עקבי ולאורך זמן אולם כך או אחרת, קצב עליית מחירי הנדל"ן בישראל אינו שונה מהקצב במדינות ה-OECD.