דעות

בין הרגולציה האמריקאית החדשה לבין הצורך לשמר אמון, יציבות וערך

החלטת הרגולטורים בארצות הברית להסיר את "סיכון המוניטין" ממסגרת הפיקוח הבנקאי מבקשת להחזיר את הרגולציה לעולם של סיכונים מדידים ואובייקטיביים. האתגר אינו לבחור בין מוניטין ליציבות פיננסית, אלא להבין כיצד השניים קשורים זה בזה

יאיר אבידן | 6/7/2026 12:45 עקבו אחרינו בגוגל

לאחרונה הודיעו הרגולטורים הבנקאיים בארצות הברית: ה-FED, ה-FDIC וה-OCC (הבנק המרכזי של ארה"ב, התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות והמשרד המפקח על המטבע, בהתאמה) על הסרת ההתייחסות ל"סיכון מוניטין" (Reputation Risk) ממסמכי הפיקוח הבנקאי. המהלך משקף תפיסה שלפיה רגולציה פיננסית צריכה להתמקד בסיכונים פיננסיים מוחשיים, מדידים ואובייקטיביים, ולא בשיקולים ערכיים, פוליטיים או חברתיים העלולים להיות סובייקטיביים ולהוביל להתערבות יתר ואולי אף להטיה. זוהי תפיסה שניתנת להצדקה אך כמו בלא מעט סוגיות מורכבות, גם כאן האמת כנראה נמצאת בין הקצוות.רגולטור

במבט ראשון, קשה לחלוק על הרצון לצמצם עמימות רגולטורית. רגולטור אינו אמור להיות שופט של השקפות עולם, ואינו אמור לכוון בנקים להימנע מפעילות חוקית רק משום שהיא שנויה במחלוקת ציבורית. מערכת פיננסית זקוקה לכללים ברורים, עקביים וצפויים. החלטות אשראי, ניהול סיכונים או פתיחת חשבון אינן אמורות להתבסס על אופנות חולפות, על לחץ ציבורי או על עמדות פוליטיות.

אלא שהמציאות המודרנית מורכבת יותר. בעולם דיגיטלי, שבו מידע נע במהירות גבוהה ומואצת, אמון הפך לנכס כלכלי של ממש. די בציוץ אחד, בסרטון ויראלי, בשמועה המתפשטת ברשתות החברתיות או בקמפיין מתוזמר כדי ליצור בתוך שעות אירוע נזילות, משיכת פיקדונות, פגיעה בערך שוק או משבר עסקי רחב. המשבר של חלק מהבנקים האמריקאיים בשנת 2023 המחיש היטב כיצד אובדן אמון עלול להפוך כמעט בן לילה לסיכון פיננסי מובהק.

מכאן עולה באופן טבעי השאלה, האם ניתן באמת ונכון להפריד לחלוטין בין סיכון מוניטין לבין סיכון פיננסי? להערכתי הצנועה, התשובה היא לא. הבעיה היא שהמונח "סיכון מוניטין" שימש לאורך השנים כמושג רחב מדי. לעיתים הוא תיאר סיכון עסקי אמיתי, ולעיתים שימש מעין קטגוריית על לכל דבר שקשה למדוד. במקרים מסוימים אף נוצר הרושם (וייתכן שבחלקו אף נכון), שהוא מאפשר הכנסת שיקולים ערכיים, אידיאולוגיים או פוליטיים אל תוך עולם שאמור להתבסס על ניתוח מקצועי של סיכונים.

לכן, ייתכן שהרגולטורים האמריקאיים צודקים כשהם מבקשים להוציא את המונח עצמו מ"ארגז הכלים" הפיקוחי, אך ראוי להדגיש: אין פירוש הדבר שהסיכון נעלם. אמון ציבורי, תרבות ארגונית, הוגנות כלפי לקוחות, שקיפות, אתיקה, הגנת פרטיות, אבטחת מידע, ניהול משברים ותקשורת עם בעלי עניין אינם רק מושגים ערכיים. הם גורמי יסוד המשפיעים באופן ישיר על רווחיות, יציבות, נגישות למקורות מימון, שווי שוק ויכולת יצירת ערך לאורך זמן.

במילים אחרות: ייתכן שאין מקום לפקח על "מוניטין" כשלעצמו, אך עם זאת יש בהחלט מקום לפקח על הגורמים שיוצרים אותו או פוגעים בו. זהו למעשה גם אחד הלקחים החשובים מעולם הקיימות (Sustainability). במשך שנים רבות נתפסו סוגיות של סביבה, חברה וממשל תאגידי (ESG) כתחום ערכי או תדמיתי. כיום ברור יותר ויותר שחלק גדול מהנושאים הללו קשור ישירות לסיכונים פיננסיים ולהזדמנויות עסקיות. שינויי אקלים, אבטחת סייבר, פרטיות מידע, זכויות עובדים, שרשראות אספקה, בינה מלאכותית, ציות ותרבות ארגונית אינם רק ענייני תדמית. הם חלק בלתי נפרד מניהול הסיכונים של המאה ה-21.

הדיון האמריקאי משקף למעשה ויכוח רחב יותר על תפקידם של רגולטורים, דירקטוריונים ומנהלים בעולם משתנה. האם עליהם להתמקד רק בשורת הרווח וביציבות הפיננסית בטווח הקצר, או גם בגורמים שיקבעו את יכולת הארגון לשרוד, לצמוח וליצור ערך לאורך זמן?

בעיניי, אין כאן סתירה והייתי אף אומר שיש כאן השלמה. רגולטור צריך להיזהר ולהימנע מהפיכת מערכת הפיקוח לזירה אידיאולוגית – אך במקביל עליו להבטיח שהמוסדות שעליהם הוא מפקח מבינים את מכלול הסיכונים המשפיעים על יציבותם. הדרך הנכונה אינה למחוק את המציאות בשם הדיוק המושגי, אלא לדייק את ההגדרות. האתגר איננו לבחור בין "סיכון מוניטין" לבין "סיכון פיננסי". האתגר הוא להבין כיצד אמון, התנהלות ארגונית, תרבות, שקיפות, חדשנות וקיימות מתורגמים לסיכונים ולהזדמנויות כלכליים הניתנים למדידה ולניהול.

בסופו של דבר, מערכת פיננסית אינה מתקיימת רק על בסיס הון, נזילות ורגולציה. היא נשענת גם על אמון. ואמון, בניגוד להון, נבנה במשך שנים אך עלול להיעלם בתוך ימים. לכן, גם אם המונח "סיכון מוניטין" ייעלם מספרי ההדרכה של הרגולטורים, האחריות לנהל את האמון, לשמר אותו ולהפוך אותו למנוע של יצירת ערך ארוך טווח תישאר בלב עבודתם של דירקטוריונים, הנהלות ורגולטורים גם יחד. אין זה ויכוח על מילים. זהו ויכוח על הדרך שבה אנו מגדירים חוסן, משילות ויציבות בעידן של אי-ודאות מואצת.