עד לחודשים האחרונים העדיפה ארה"ב להכיל את איראן ולהגיע עימה להבנות, גם על חשבון האינטרס הישראלי. זאת, בתקווה שבעתיד רחוק כל שהוא הבעיה האיראנית תיעלם עם המשטר האיסלמי השנוא.

גישה דומה נקטה ארה"ב גם עם ונצואלה אשר נשיאיה הלעומתיים, צ'אבס ומאדורו, התעמתו עם האינטרס האמריקאי כבר למעלה מעשרים שנים מבלי שארה"ב תקפה אותם. מה קרה אפוא אשר הביא את ארה"ב לעבור מגישה מכילה מול ונצואלה ואיראן לגישה התקפית, יוזמת ולא מוותרת?

בעוד שתשומת הלב הישראלית עוסקת בראש ובראשונה באיום שמציבה בפנינו איראן בתחום הגרעין ובתחום הטילים עוסקת ארה"ב בשנה האחרונה באיום הסיני באופן אינטנסיבי. במסגרת זו, מנסה ארה"ב לבודד את סין ולהקיף אותה בבריתות צבאיות וכלכליות.

בתחום הצבאי דורשת ארה"ב ממדינות שונות באסיה ובפרט מיפן, מדרום קוריאה ומאוסטרליה לחזק את המערכים הצבאיים שלהן. יפן ודרום קוריאה כבר הגדילו את תקציבי ההגנה שלהן ואת הצטיידותן הצבאית ואילו אוסטרליה נכנסה לשותפות עם בריטניה וארה"ב לממן ולהפעיל צוללות גרעיניות שיגדילו את הצי הימי המערבי באוקיינוס השקט. זאת, על רקע הפעילות הסינית להגדלה משמעותית של כוחות הצי שלה שמייצרת לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה איום על שליטתו של המערב באוקיינוסים השקט וההודי.

בתחום הכלכלי פועלת ארה"ב במספר מישורים. ראשית, להפחית את תלותה במינרלים ובמתכות נדירות שלסין יש משקל גבוה בייצור העולמי. מכאן נובע בין היתר הלחץ האמריקאי על גרינלנד, שלה פוטנציאל גדול של משאבי טבע. שנית, לבזר את נכסי הייצור של שבבים המרוכזים בטאיוון ועלולים להיות נתונים לאיום סיני, אם חלילה זו תנסה לשכפל את פלישת רוסיה לאוקראינה. שלישית, והקרוב יותר לעניינו, להעביר את מקורות הנפט המרכזיים של סין לשליטה מערבית.

בתוך כך, פלשה ארה"ב לונצואלה, חטפה את נשיאה לשעבר מאדורו והצליחה להביא לשינוי משטר שקט שאפשר לה להשתלט על הנפט של מעצמת נפט זו. ונצואלה הייתה ועדיין מקור נפט חשוב לסין אך כעת היא נתונה לידיים אמריקאיות. מיד לאחר החלפתו של מאדורו שכנעה ארה"ב, כפי שדווח, את הודו להסב את רכישות הנפט שלה (או לפחות את חלקן) מאיראן לונצואלה.

איראן היא עוד ספקית נפט לסין. העברת הרכישות של הודו מאיראן לונצואלה הגדילה את הלחץ על המשטר האיראני ליפול. נפילת המשטר האיראני היא הפרס הגדול לארה"ב כיוון שהיא תשלים את נטרול מקורות הנפט המרכזיים של סין ותעמיד אותם בשליטה מערבית.

זו הסיבה המרכזית לדעתי מדוע ארה"ב, תחת נשיאותו של טראמפ, עברה מגישה של הכלה כלפי ונצואלה ואיראן (הכלה שננקטה גם מול צפון קוריאה), לגישה אקטיבית שפועלת בכוח להחלפת המשטרים בשתי המדינות.

זו גם הסיבה מדוע האיומים האמריקאים לפתוח במלחמה עם איראן לא נתקלים בביקורת מצד המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מול סין נוצר קונצנזוס פוליטי ובגינו נוצר סוף סוף גם קונצנזוס דו מפלגתי מול איראן. זכרו את המחלוקת הפוליטית בארה"ב עת חתם אובמה על הסכם הגרעין עם איראן כדי להבין את עומק השינוי שנוצר בארה"ב בגישה מול איראן. לא האיום שלה על ישראל יצרו את שינוי הגישה ובטח שלא הרג עשרות אלפי המפגינים. האיום המתגבר מצד סין ותלותה בנפט האיראני הוא שמלכד את השורות בארה"ב נוכח איראן.

ארה"ב האיצה אפוא בעידן טראמפ, בתמיכה דו מפלגתית, את התמודדותה עם סין מחשש שזו מתחזקת מדי בזירה העולמית ובפרט מגדילה את כוחותיה הצבאיים עד שהם מהווים איום מוחשי על שליטתה של ארה"ב באוקיינוסים.

על פי הדיווחים בתקשורת סין מגדילה מאוד את כוחותיה הגרעיניים, מרחיבה דרמטית את כוחות הצי שלה  ופועלת להגעה לאיזון אסטרטגי מול ארה"ב בזירת האוקיינוס השקט. סין אינה מסתירה כי בכוונתה להשלים את היערכותה הצבאית להשתלטות על טאיוון בתוך שנים ספורות והיא גם מייצרת תשתיות באתרים אסטרטגיים שונים בזירה העולמית.      

ארה"ב בעידן ביידן ואובמה גילתה היסוס ונקטה בגישה של הכלה. טראמפ מנגד מנסה לשפר את היערכותה של ארה"ב למאבק עם סין מתוך אסטרטגיה של מי שרוצה שלום נדרש להיערך למלחמה ולהחליש את היריב. ישראל מרוויחה מהגישה האקטיבית האמריקאית. איראן תחת המשטר האיסלאמי הוכיחה כי היא אינה פרטנר להכלה.

משטר שטובח בעשרות אלפים מבני עמו לא יהסס, אם יהיו בידיו הכלים, לטבוח במאות אלפים מבני עמנו חס וחלילה. נטרולה של איראן הוא אולי כלי נוסף במשחק השחמט של ארה"ב עם סין אך עבורנו היריבות עם איראן אינה משחק. היא איום אמיתי וקיומי. ולכל לוחמינו, הגברים והנשים, היכן שהם נמצאים, שאלוהים ישמור אתכם ויחזירכם בשלום הביתה.

עוד ב-

בלוף רפורמת החלב: השרים שמים פס והבדיחה על חשבוננו | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

*הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו.