נבחרת אייס

במקום לעודד עסקים קטנים המדינה הפכה אותם לפרה חולבת | פרופ' ירון זליכה

פרופ' ירון זליכה מזהיר כי הממשלה ממשיכה לחלוב מאות אלפי עצמאים ועסקים קטנים, במקום להילחם בריכוזיות ובבנקים. אם לא נשחרר אותם מהגזירות, המשק כולו ישלם את המחיר הכבד

פרופ' ירון זליכה | 10:58

לפני מספר שנים הוזמנתי לשאת דברים בכנס כלכלי גדול שבו השתתפו יזמים, עצמאים ובעלי עסקים קטנים מכל רחבי הארץ. איתרע מזלי ודבריי נישאו מיד לאחר נאומו של שר החקלאות דאז, שהתפאר — ובצדק — בהישגיה של הפרה החולבת הישראלית. מתברר כי הפרות בישראל מחזיקות בשיא עולמי בתפוקת חלב. אכן סיבה לגאווה לאומית.

כשעליתי לנאום התלוצצתי כי דבריו של השר אינם מתאימים רק לפרה הישראלית, אלא גם לשבע מאות אלף בעלי העסקים הקטנים והזעירים בישראל — שמרגישים כיצד הם נחלבים מדי יום ביומו. למרבה הצער, מאז חלפו שנים, אך מצבם של העסקים הקטנים לא השתפר. להפך.

חדשות לבקרים מחליטה הממשלה על העלאות מסים הפוגעות ישירות ברווחיותם ובשווי פעילותם של העסקים. העלאות מע"מ מקטינות את פוטנציאל ההכנסות שלהם, בין היתר משום שחלק ניכר מהוצאותיהם מבוסס על שכר עבודה שאינו ניתן לקיזוז במע"מ תשומות.

כתוצאה אין מנוס מהעלאת מחירים לאחר העלאת מע"מ שמקטינה את הביקושים או לחילופין לספוג את העלאת המע"מ ולצמצם רווחים. לכך נוספו העלאות במסי ההכנסה, לעיתים באמצעות מנגנונים עקיפים ועקומים כדוגמת מס היסף או חוק הרווחים הכלואים.

לחוק הרווחים הכלואים הייתה גם השפעה עמוקה נוספת: הוא פגע ביכולתם של עסקים קטנים לצבור הון ולהשקיע בהתרחבות, בציוד, בחדשנות ובקליטת עובדים. במקום לאפשר לעסקים לצמוח מכוח רווחיהם, דחפה אותם המדינה עמוק יותר אל תלות באשראי בנקאי יקר. גם העלאות הארנונה הבלתי פוסקות הפכו בפועל למס נוסף המוטל על המגזר היצרני.

אלא שהמסים הם רק חלק מהבעיה. העסקים הקטנים סובלים, כמו כלל אזרחי ישראל, גם ממחירי דיור גבוהים המקרינים ישירות על שכר הדירה שהם משלמים עבור בתי העסק, מהתייקרות חומרי הגלם, ומהזינוק המתמשך ביוקר המחיה.

בתוך כך בולטות במיוחד הריביות הגבוהות, שנותרו ברמה מכבידה לאורך זמן. בנק ישראל אמנם נושא באחריות למדיניות המוניטרית, אך הממשלה אינה יכולה להתנער מחלקה: מדינה שאינה נלחמת בריכוזיות וביוקר המחיה מקשה גם על הורדת משמעותית של הריבית.

בה בעת, המערכת הבנקאית נהנית משחיקה מתמשכת בתחרות. מיזוגים שאושרו לאורך השנים העלימו מן המערכת בנקים משמעותיים כמו בנק איגוד, בנק אוצר החייל ובנק דקסיה. התוצאה ברורה: פחות תחרות, פחות אשראי תחרותי, ויותר כוח בידי הבנקים מול בעלי העסקים. תהליך דומה התרחש גם בענף הביטוח, שבו צמצום מספר השחקנים הגדולים הוביל להתייקרויות שפגעו בעסקים הקטנים בדיוק כפי שפגעו בכלל הציבור.

ואם לא די בכך, מאז ימי הקורונה נאלצו העסקים הקטנים להתמודד עם רצף כמעט בלתי נתפס של סגרים, גיוסים ממושכים, ירידה בפעילות הכלכלית וסבבי לחימה בלתי פוסקים. רבים מהם איבדו עובדים, לקוחות ותזרים מזומנים. הממשלה, מצידה, גילתה לא פעם זריזות בהטלת מסים וגזירות — אך איטיות מתסכלת בכל הנוגע לפיצויים ולסיוע.

שהרי מדוע להתייעל, לצמצם בירוקרטיה או לקצץ בהוצאות הממשלה, כאשר תמיד ניתן לחזור אל אותה "פרה חולבת" — בעלי העסקים הקטנים — ולהעמיס עליה עוד נטל?

אלא שהגישה הזו אינה רק בלתי הוגנת; היא גם הרסנית מבחינה כלכלית. העסקים הקטנים אינם שוליים למשק הישראלי. הם מנוע הצמיחה המרכזי שלו. בעוד שעיני הפוליטיקאים והפקידים נשואות לעיתים קרובות אל חברות ההייטק הגדולות או אל התאגידים החזקים, פוטנציאל הצמיחה הרחב באמת נמצא דווקא בעסקים הקטנים: בחנות, במפעל המשפחתי, במסעדה, במשרד העצמאי וביזם המקומי.

חשיבותם גדולה במיוחד במדינה בעלת קצב גידול אוכלוסייה גבוה כמו ישראל. עלות יצירת מקום עבודה בעסק קטן נמוכה משמעותית מעלות יצירתו בתאגידי ענק. עסקים קטנים גם מפזרים צמיחה לפריפריה, מחזקים את מעמד הביניים, ומייצרים מוביליות חברתית אמיתית. מדינה שרוצה לצמוח אינה יכולה להמשיך לראות בעסקים הקטנים מקור בלתי נדלה לגביית מסים. עליה לראות בהם שותפים אסטרטגיים.

אם נשכיל לייצר כאן סביבה כלכלית יציבה — של הפחתת מסים במקום גזירות, של מלחמה אמיתית ביוקר המחיה, של הורדת חסמי רגולציה, ושל תחרות אמיתית בבנקים ובשוק האשראי — נוכל לשחרר מנוע צמיחה אדיר. ואז אולי יתברר שהעסקים הקטנים בישראל אינם פרות חולבות.הם אריות כלואים.