אם מישהו עוד נזקק לעדויות על ההידרדרות בהחלטות כלכליות ובאיכות המשילות של קואליציית נתניהו, די אם יביט בפארסה סביב הקפאת הכספים לחברה הערבית. 400 מיליון שקל בשנה, שלאף גורם מקצועי אין ספק כי צריך להעביר כמתוכנן וכמובטח, ניטלו השבוע כבני ערובה בידי שר אוצר קיצוני, המתנהל בתקציב המדינה כאילו מדובר בארגז החול הפרטי שלו.

לא הועילו הביקורת הפנימית במשרדו או הסברים של בכירי השלטון, ממשה עד משה – השר ארבל במשרד הפנים וראש העירייה ליאון בירושלים. ליו"ר "הציונות הדתית", בצלאל סמוטריץ', יש אג'נדה פוליטית – וההשלכות הישירות על מאות אלפי ישראלים הן, במקרה הטוב, לא יותר מרעש רקע אגבי.

מחצית מהסכום שבמחלוקת נוגע למכינות קדם-אקדמיות, הפועלות לשלב צעירים ממזרח ירושלים באוניברסיטה העברית. בפשטות, מדובר בשיפור כישורי השפה של הסטודנטים לעתיד, במטרה לצמצם פערים פדגוגיים ולהכין אותם ללימודי התואר הראשון. במוסדות להשכלה גבוהה מגדירים את הפרויקט כהצלחה מסחררת, שהפחיתה את חסמי הכניסה בפני מועמדים ערבים, ובמערכת הביטחון מדגישים את חשיבות הלימודים בישראל כאמצעי למניעת הקצנה בקרב אוכלוסיית המיעוטים.

החלופה ידועה לכולם: לימודים בקמפוס פלסטיני, למשל בביר-זית מצפון לרמאללה, שבו ייחשפו הסטודנטים לקנאות לאומנית והסתה. הכשרתם באוניברסיטה ישראלית, ברמה מקצועית גבוהה ולצרכי המשק שלנו, היא אינטרס ציוני ראשון במעלה.

אלא שהקונצנזוס השורר בין כל גורמי המקצוע, אינו מפיס את דעתו של סמוטריץ'. השר טוען, ככל הידוע מבלי שהציג לכך ראיות, כי בתוך המכינות הקדם-אקדמיות פועלים תאים החותרים תחת ריבונות המדינה וגורמים להקצנה של הלומדים בהן. מהאוניברסיטה ומהעירייה הוא דורש "להציג מנגנונים" שימנעו את הנזק הלכאורי הזה – מעיין היפוך תפקידים מוזר, שבו מקבל התמיכה צריך להוכיח שאין לו אחות מחבלת.

סלידתו הספק-גזענית של סמוטריץ' כלפי החברה הערבית קיבלה כבר ביטוי בעבר, כשנימק את סירובה של רעייתו רויטל, להתאשפז במחלקת יולדות לצד אם טרייה מהמגזר: "טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק, שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה בעוד 20 שנה". אם כל ערבי בן יומו הוא רוצח בפוטנציה, דמיינו לעצמכם מה יעולל סטודנט לפיזיקה.

להגנתו של סמוטריץ' ייאמר שלפחות במקרה הזה, המשך התקצוב עדיין לא הובטח והזרמתו מתוכננת ממילא רק ל-2024 – כך שנותר זמן לדון בעניין. ב-90 הימים הקרובים תכונס ועדה בהשתתפות כלל השותפים במיזם, ובהובלת נציגי האוצר (שבעצמם אינם מבינים מה רוצה השר מאנשי האקדמיה) תימצא בסוף נוסחה מוסכמת. יו"ר "הציונות הדתית" יוכל להנות מקצת רעש פוליטי, אולי לאגף את בן גביר בתחרות "מי יותר ימני" – אבל לכלכלה עצמה הנזקים שייגרמו מצומצמים, כי באופן מעשי הכספים ישוחררו והאירוע יסתיים בהתקפלות.

לא כך לגבי המחצית השנייה של "כספי המריבה" – עוד 200 מיליון ₪ שאושרו ותוקצבו סופית, עבור העיריות הערביות בישראל. גם אם יו"ר רע"מ עבאס הוא שיזם במקור את המענקים הללו, היה זה דווקא סמוטריץ' שאשרר את העברתם במסגרת התקציב לשנה הנוכחית, שהוא עצמו הניח על שולחן הכנסת.

משעה שנוצרה הבטחה שלטונית ביחס לתשלום הכסף, הממשלה לא רשאית להישמע בטענה שיש לה "מטלות דחופות יותר על השולחן"; אדרבא: סדרי העדיפות כולם כבר באו לידי ביטוי בתקציב המפורט שהוצג למליאה – והתמיכה ברשויות הערביות כלולה בו (לצד הרבה יותר מידי פינוקים ל"אנשי שלומנו").

ברור שבמצב כזה, ראש העיר רשאי להתחייב לניצול של הסכומים הרלוונטיים מול התושבים, הספקים והעובדים – כשלאי-כיסוי החוב על ידי המדינה תהיה רק משמעות אחת: התנערות בלתי חוקית בדיעבד מהרשויות החלשות, שתיצור בקופתן גירעונות עתק ודאיים. השלב הבא יהיה תוכנית הבראה ממשלתית, שתיקנה בכספי המיסים, ותוודא מראש את כשלונו של כל נבחר ציבור שינצח בבחירות לרשויות באוקטובר הקרוב.

מול רעיון העוועים הזה, שדגל אדום מתנוסס מעליו, עולה השאלה מה התכלית של סמוטריץ': האם הוא באמת כל כך מוטרד מהטיית המכרזים במגזר הערבי, שתוביל לדבריו לבזבוז של כספי הציבור? ואם כן, היכן היה בעת אישור תקציבי העתק להתנחלויות או ישיבות תורניות שגם בהן, לפי הפרסומים, לא כל שקל מנוצל לשם שמים? האם לדעתו כולנו מספיק תמימים כדי לחשוב שהשחיתות קיימת רק במגזר אחד? האם הדרך להילחם בה היא למנוע מראש כל תוספת למקורות העומדים לרשות השלטון המקומי? סמוטריץ' עושה גם שימוש מתוחכם בהתנגדות העקרונית של אגף התקציבים למענקים "בלי צבע" – כאלה שהגוף הנהנה רשאי לעשות בהם כראות עיניו.

אכן, באוצר הסתייגו תחילה מצ'קים פתוחים מסוג זה, מתוך תפיסת עולם כלכלית שכספים – קואליציוניים במיוחד – יש למקד בסעיפים צרים ומוגדרים מראש. ואולם, משעה ש-200 מיליון השקלים הובטחו כדין, קשה למצוא במשרד אפילו בכיר אחד שחושב שלגיטימי לבטל אותם רטרואקטיבית. הרי, בלי היכולת של גופים להסתמך ולבצע תקציבים שכבר אושרו להם, אי אפשר יהיה לנהל את המדינה.

הדברים הללו כל כך בסיסיים, פשוטים ומובנים מאליהם, עד שקשה להאמין שסמוטריץ' לא מבין אותם. ברור שגורמי המקצוע העמידו את השר מזמן על חומרת החלטתו והשלכותיה. לכן, במסדרונות האוצר נלחשות שתי תיאוריות אפשריות: או ששר האוצר באמת מוכן לזרוע עוד כאוס בחברה הערבית הרעועה ממילא, או שהוא מתכנן "ליפול על חרבו" במאבק חסר סיכוי – ולהאשים אחרים בכישלון.

אולי ראש הממשלה נתניהו ייאלץ להתערב לטובת הרשויות, ולספוג את הביקורת מימין? אולי ביהמ"ש העליון יורה לו להזרים את התקציב, בעילה של אי-חוקיות, כך שניתן יהיה שוב לתקוף את בג"ץ כמי שלכאורה תקע מקלות בגלגלי המשילות המפוארת? וגם אם ישוחרר הכסף לבסוף, אולי העיכוב יוביל לביצוע חלקי שיאפשר להקצות מחדש את הסכום – והפעם לסדרי העדיפות "הנכונים"? 

אי אפשר שלא לתהות על פשר שתיקתו הארוכה של נתניהו, שהוביל עוד ב-2015 תוכנית לצמצום הפערים בחברה הערבית, וכעת נאלם דום מול המחדל. דבר אחד ברור: את הדימוי הממלכתי שסמוטריץ' ניסה לשוות לעצמו בתחילת הקדנציה שלו באוצר, כאילו רק טובת הכלכלה תדריך הפעם את החלטותיו, השר בעצמו השמיד השבוע באופן סופי ויסודי.

עוד ב-

חורבן הבית, מודל 2023: נתניהו וסמוטריץ' החלו בריסוק הכלכלה | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

אדריכל "מצעד הבהמות" שקרא "למחוק את חווארה" והשתומם על אשפוז יולדת ערביה ליד רעייתו, מקפיא שני סעיפים תקציביים מול התנגדות נרחבת של גורמי מקצוע – לפעמים באמצע שנת תקציב – ואז מתגולל על "תקשורת הפייק" שמזהירה מפני התוצאה המסוכנת. אם מישהו חושב בטעות שמשהו מכל זה יועיל למאבק בפשיעה הערבית, למשק הישראלי או לתפיסה חיובית שלו בקרב חברות דירוג האשראי – אולי כדי שיפתח מחדש את ספרי המשילות והמשפט.