תומר אושרי

תומר אושרי הוא איש חינוך ויזם חינוכי, העוסק למעלה מ-20 שנה בחינוך פורמלי ובלתי-פורמלי. הוא שימש בין היתר כראש מכינת הנגב בשדה בוקר, ניהל את בית ספר סליגסברג בירושלים והיה גם זה שהקים את המכינה הבית ספרית הראשונה. בנוסף, אושרי הוא מייסדה של עמותת "מרחבים בניהול עצמי", המלווה בתי ספר בתהליכי שינוי והובלת תלמידים בניהול עצמי.

בילדותו נדד אושרי בין אשקלון, פרדס כץ, קריית אונו ואריאל. הוא התגייס ליחידת החילוץ 669 של חיל האוויר, וכשהשתחרר חיפש את דרכו המקצועית. "מהר מאוד הבנתי שאני רוצה להמשיך בדרכם של אמא שלי וסבא שלי ולעסוק בחינוך", הוא מספר.

הסיפתח היה בחינוך הבלתי פורמלי, כרכז בתנועת הנוער "אתגרים" וכרכז נוער יישובי. משם, המשיך אושרי לבאר שבע: הוא ריכז שבט בתנועת הצופים, הדריך בתנועת "אחריי", ובמקביל סיים תואר ראשון בחינוך ובהיסטוריה. עם סיום לימודיו, מונה למורה לתנ"ך ולהיסטוריה בתיכון מקיף ז' בעיר.

"לאחר מספר שנים בהוראה ובחינוך הכרתי את אשתי לעתיד, שגרה אז במדרשת שדה בוקר והדרמתי עוד בעקבותיה. שם התחלתי את דרכי בעולם המכינות", מפרט אושרי. "שימשתי כמדריך במכינת הנגב למנהיגות, ולאחר כשנה התמניתי לראש המכינה. במבט לאחור, למכינת הנגב יש חלק חשוב בחיי. זכיתי לקחת חלק במפעל חינוכי חשוב בו התפיסה הרווחת הייתה שככל שנדע לתת לחניכים מרחב אוטונומי במסגרת הניהול העצמי, כך נעמיק את התהליך החינוכי ונייצר למידה משמעותית אישית לכל אחד מהחניכים, ואף לנו כאנשי הצוות".

הפרק הבא, היה בירושלים, כשאושרי החל את לימודיו במכון מנדל. פה גם נולד הרומן שלו עם העיר, שנמשך עד היום. ממכון מנדל, עבר אושרי  לנהל את בית הספר סליגסברג, שם החל לממש את מודל הניהול העצמי שגיבש. "השיא היה ביצירת המכינה הבית ספרית הראשונה בישראל", מרחיב אושרי. "במסגרת המכינה ולמשך פרק זמן של חודש, תלמידי י"ב הובילו את הלמידה בניהול עצמי כולל בחירת התכנים, ארגון וניהול והובלת מסע מסכם של שבוע ברחבי הארץ".

אושרי הוא גם מי שהוביל את הקמת עמותת "מרחבים בניהול עצמי", שגורמה לו לגאווה גדולה: "בשנה הראשונה ליווינו ארבעה בתי ספר והקמנו ארבע מכינות בית ספריות. השנה אנחנו כבר מלווים כ-40 בתי ספר ברחבי הארץ, מתוכם 8 מירושלים".

כמה זמן אתה פעיל בירושלים?
"אנחנו מתגוררים בירושלים כבר 12 שנים. שתי הבנות הקטנות שלנו נולדו בעיר והן ירושלמיות אמיתיות. אגב, אחת מהן נולדה ממש בכ"ח באייר, יום ירושלים".

מדוע החלטת למקד את הפעילות שלך בירושלים?
"בתום 5 שנות ניהול בתיכון סליגסברג יצאנו לטיול משפחתי של כחצי שנה במזרח הרחוק, וכשחזרנו לארץ, ירושלים קראה לנו לשוב הביתה. המעבר משדה בוקר לירושלים, תוכנן לשנתיים לטובת הלימודים במכון מנדל, אבל פשוט התאהבנו בעיר והחלטנו להישאר. בתהליך הזה, המוטו שהנחתה אותנו היה: 'בשדה בוקר יש נוף בראשיתי, אבל בירושלים יש נוף אנושי'. המגוון האנושי, לצד העושר התרבותי וההיסטורי, גרמו לנו לרצות להמשיך ולהיות חלק מירושלים".

ספר על החיבור שלך לעיר.
"הבחירה לפעול בירושלים הייתה מובנת מאליה עבורי, כמי שרצה להישאר בעיר ולהעמיק בה שורשים".

מה הדבר הכי ירושלמי בעיניך?
"לקחת את הילדים לפארק טדי ביום קיץ חם ולרוץ בין המזרקות, כאשר מסביבנו ילדים ומבוגרים רבים: דתיים, חילונים, ערבים וחרדים – כולם שמחים ורטובים על רקע חומות העיר העתיקה".

דמות ירושלמית שמהווה השראה עבורך?
"פרופ' אליעזר שביד, שנפטר לפני כחצי שנה. זכיתי לקרוא את ספריו, לשבת איתו בביתו שבשכונת אבו טור וללמוד ממנו על 'הציונות שאחריי הציונות'. הוא נהג לומר כי הציונות הראשונה כבר התקיימה: יש לנו מדינה, שפה ומוסדות לאומיים. עכשיו, הוא טען, העת ל'ציונות שאחרי הציונות', כזו ששואלת מה אנחנו עושים במדינה לאחר שהקמנו אותה, ואיך ניתן למצוא את המשותף לחברה הישראלית כולה במדינה הנפלאה שהקמנו".