כל אחת ואחד יודע מה לעשות עם ערוץ 1. וכולם מביעים את דעתם בקול ובנחרצות כאילו יש להם מונופול על החוכמה. ולפתע שמתי לב, ביני לביני שרק קולי עוד לא נשמע. אז מה אכפת לי לצרף את קולי למקהלה? מצד אחד ברור לגמרי שאיש לא יקשיב לי קל וחומר לא יאמץ את המלצותיי אבל מאידך אוכל תמיד להגיד \"אמרתי לכם\" (כמו עם ערוץ 10).

ובקשר למונופול על החוכמה, כבר בגיל 32 למדתי לאכזבתי המרה שזאת היתה אשליה. ומאז אני יודע שיש אנשים חכמים ממני ואני תמיד מניח את האפשרות שאני טועה. קודם כל, אין ברירה אלא לסגור את הערוץ, לשלוח את כולם הביתה ולהקים ערוץ חדש. מהיסוד ועד הטפחות. כמו שאמא של מליניאק היתה אומרת \"כשהתבשיל מתקלקל אל תנסה לתקן. זרוק הכל והתחל מהתחלה\". אין שום סיכוי לבנות ערוץ חדש, מתפקד ותואם זמננו עם האנשים הישנים.

לאחר שיוקם גוף שידור חדש, עם ציוד ואולפנים עדכניים יהיה צורך לקבל את ההחלטה החשובה והגורלית מכולן. למי הערוץ אמור לפנות ומה התכנים שעליו לשדר. בדיוק כפי שנוהגים כשבונים מותג חדש.

לדעתי, אסור לערוץ החדש בשום פנים ואופן לנסות ולהתחרות בערוצים המסחריים. עליו לתת מענה לכ-30% מהאוכלוסייה שהערוצים המסחריים מתעלמים מהם. כי הם מסחריים. הערוץ הממלכתי חייב לספק תכנים המעניינים את אותו פלח באוכלוסייה שאיננו מוצא עניין בתוכניות הריאליטי ובשאר הזבל הנשפך על ראשיהם של הצופים בערוצים המסחריים. גם לפלח המיעוט מגיע לקבל מענה טלוויזיוני הולם. לא?

בתוך הרחש והבחש הסובב את הערוץ החלו להישמע גם קולות הטוענים שיש להתיר לערוץ לשדר פרסומות כדי לממן את עצמו. אני לא מאמין שאני כותב את זה אבל זה הדבר האחרון שרצוי לערוץ לעשות. אני, בעוונותיי, הייתי בין התומכים הנלהבים בטלוויזיה המסחרית, טרם שקמה. אבל לא שיערתי לאיזה תהומות נבובים הטלוויזיה הזאת עתידה להגיע ובסיוטי הלילה המפחידים ביותר שלי לא עלו תרחישים של מקבצי פרסומות אין סופיים מגובים בקדימונים מנדנדים החוזרים על עצמם לעייפה והמבריחים כל צופה שפוי למחוזות אחרים. להגנתי, אני יכול לומר שבזמנו ראיתי לנגד עיניי את מודל הטלוויזיה האנגלית והפרסומות האנגליות. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום שכדי לעשות טלוויזיה אנגלית אתה חייב להיות אנגלי.

ביום שהערוץ הממלכתי יקבל היתר לפרסום מסחרי גורלו יהיה כגורל שאר הערוצים, שהרי הכסף של המפרסמים מחפש את ה-70% של האוכלוסייה ולא את המיעוט. הערוץ החדש, כמו כל מותג אחר יהיה חייב לחזר אחר לקוחותיו, יהיה עליו להציע תכנים מעניינים, מבדרים (ברמה) מגוונים ומרתקים ולהשקיע מאמצים בטיפוח ושמירת נאמנותם של הצופים. כלומר ללא שום פרסומות. גם לא תשדירי שירות ובוודאי שלא שקופיות פרסום ארכאיות.

זה חייב להיות הבידול שלו. \"ערוץ ללא בולשיט וללא פרסומות\" לשם יצירת ערוץ אטרקטיבי לקהל היעד המיועד על הנהלת הערוץ החדש יהיה להעמיד בראשו מנכ\"ל בעל חזון ותעוזה שידע לגייס אנשי מקצוע צעירים, בני תרבות שתפקידם יהיה לייצר טלוויזיה לבני תרבות בדיוק כמו שאנשי הערוצים המסחריים יודעים להפיק טלוויזיה המתאימה לקהל היעד שלהם.

אז מהיכן יבוא המימון?

לשיטתי, בשנה הראשונה, הערוץ ימשיך להתקיים על כספי האגרה. לאחר שיבסס את עצמו ויקבע את מעמדו כערוץ בעל ערך, אפשר יהיה לוותר על האגרה ולגבות דמי מנוי מהצופים המעוניינים, בלבד.

אינני חושב שיש הצדקה בגביית דמי אגרה מאנשים שאינם צופים בערוץ ולעומת זאת אלה שיצפו ישמחו לשלם דמי מנוי גבוהים בתמורה לערוץ בר צפייה. בדיוק כמו ש-10% מקוראי העיתונים מוכנים לשלם יותר תמורת עיתון הארץ. ומעניין לעניין באותו עניין. רבים ומכובדים קוראים לנתק את הערוץ מכפיפותו הממשלתית. גם אני בעד. אך יחד עם זאת רצוי להיות מציאותי. זה לא יקרה. אף ממשלה לא תוותר על הנכס הזה, מרצונה.

לכן, במקום לבזבז אנרגיות על ניסיונות להשגת מטרה אבודה, מוטב להשלים עם קיומה ולהסתפק בכל שאר התועלות שתצמחנה לנו מערוץ 1 איכותי. ואפשר אפילו להתלות בדוגמה של ה-BBC באנגליה. ערוץ הטלוויזיה הטוב בעולם. גם הוא לא חף מהשפעה ממשלתית אבל הוא לא נותן לזה להפריע לו ביצירת טלוויזיה לבני תרבות. \"ללא בולשיט וללא פרסומות\".

תשאלו האם יש סיכוי שהמלצותיי תתקבלנה? כמובן שלא. כי הן הגיוניות מדי. וכידוע אין שום קשר בין הגיון למציאות.

הכותב הוא מנכ\"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת