המעבר ממגרש הכדורגל, מאור הזרקורים ומאות אלפי אוהדים מריעים, אל שגרת החיים השקטה בבית, עלול להיות מטלטל במיוחד. עבור יניב קטן, מגדולי הסמלים והקפטנים של מכבי חיפה בכל הזמנים, הפרישה ממשחק פעיל בשנת 2014 בגיל 32 בלבד הייתה פציעה נפשית לא פשוטה. מי שהחל את דרכו במועדון כבר מגיל 9, רשם במדיי הירוקים 631 הופעות, כבש 113 שערים, זכה ב-7 אליפויות והגיע עד לשלב הבתים של ליגת האלופות, מצא את עצמו ביום שאחרי מול חלל עצום וריקנות גדולה.

ההתמודדות עם אובדן הזהות הספורטיבית הגיעה לאחר שנים של התמודדות משפחתית. קטן גדל בבית שבו הכל סבב סביב אחותו הקטנה, שהייתה בעלת צרכים מיוחדים ונפטרה לפני כ-14 שנים. אמו הקריבה את חייה למענה ולא יצאה מהבית במשך 29 שנים, למעט למשחק אחד של בנה. התמסרות זו הציבה את קטן בעמדה בה העדיף להצניע את קשייו האישיים כדי לא להעמיס על הוריו "ה'כוכב' של הבית אחותי הייתה הכוכבת. אז כל פעם שהיה לי איזה משבר, לא יכולתי לבוא להורים שלי 'שומעים שנייה, בואנה רע לי, קשה לי'. ראיתי עם מה ההורים שלי מתמודדים, אז זה מביא את השמחה שלי, את המקום של הנחת".

השילוב בין הילדות בצל הטיפול באחותו לבין נקודות המשבר המשפחתיות הותיר משקעים של חוסר אונים. ביום שישי אחד, אחרי שאמא שלו בישלה כרגיל ארוחה משפחתית, היא לא הרגישה טוב ואושפזה בדחיפות. תוך ארבע שעות בלבד התבשר קטן על גידול גדול בראשה, ונדרש להיפרד ממנה בהנחיית הרופאים. השינוי הקיצוני בין השגרה המשפחתית לבין הרגעים בבית החולים היה קשה "פתאום השחור-לבן הזה הוא מאוד מאוד קיצוני ומאוד גדול. ואני חושב שהתחושה שהכי מלווה אותי מזה, זה החוסר אונים. איך קוראים לך, לא משנה כמה כסף יש לך, לא משנה מה אתה וממי אתה חוסר אונים שאתה לא יכול לעזור, לעשות כלום, שמלווה אותי עד היום. כל הזמן זה מהדהד. הקיצוניות הזו בחיים, למדתי מזה כל כך להעריך את הדברים הקטנים. לפעמים עושים תוכניות לעוד שנה, לעוד שנתיים... אנשים שוכחים שצריך להיות כאן ועכשיו".

כשנסתיימה קריירת המשחק שלו, מצא את עצמו קטן מתמודד עם זעזוע ועם אובדן מקצועי ואישי. היציאה הפתאומית מהמסגרת שליוותה אותו מילדות יצרה משבר שנמשך שנים, כשהוא מתאר את התחושה כקטיעה חדה של כל מה שהכיר "שתביני, ספורטאי, כדורגלן, ספורטאי, כל אחד כזה שעוזב את הכדורגל, את הספורט זו סטירת לחי אדירה. תחשבי שאני מגיל 9 עשיתי אותו דבר כל החיים. לא למדתי שום דבר, לא למדתי שום דבר בבית ספר. פתאום בגיל 32, 33 סיימת את הדבר הזה, ואתה צריך ללמוד ללכת מחדש. פתאום שלוש שנים, אני נשבע, הייתי בדיכאון בבית. שלוש שנים לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי לאן ללכת, הייתה לי תקופה מאוד מאוד קשה", כך הוא משתף בפודקאסט של נלי תגר ולירון ויצמן.

כשחברים ניסו להבין את חוויית הפרישה שלו, השווה קטן את התחושה לאובדן היכולת להופיע מול קהל. המעבר ממעמד של כוכב אהוב בעל הכנסה גבוהה אל חוסר העשייה בבית יצר אצלו תחושת אובדן משמעות "החבר'ה שלי שאמנים ומופיעים על במות, הם כל הזמן שואלים אותי 'איך הרגשת?'. אמרתי להם 'תאר לך עכשיו מורידים אותך מהבמה, ואומרים לך אתה יותר לא יכול להופיע. בוא, אז רגע, מה... מה...', פתאום מצאתי את עצמי יושב בבית. ובאמת, אני לא מתבייש להגיד, הייתי בחרדה מאוד גדולה, בטראומה מאוד גדולה, לא הצלחתי לצאת ממנה".

התמודדות הציבורית והמפגשים הרחוב הקשו עליו עוד יותר, כאשר שאלות העוברים ושבים לגבי עתידו העצימו את החרדה ואת הרצון להסתתר "יושב בבית ולא יוצא. כל מקום שאני הולך, באים אומרים לי 'קטן, מה יהיה?', 'קטן, לאן אתה הולך עכשיו?', 'קטן, איפה אתה עובד?'. בואי, מה זה עכשיו? איפה תשובות? ממקום שאתה כוכב כדורגל, שאתה מרוויח ערימות של כסף, אתה מוצא את עצמך במקום... אין לך משמעות. ככה אני הרגשתי בכל אופן".

למרות הקושי, העוגן המשפחתי והולדת בנו סייעו לו להחזיק מעמד, גם כשהתקשה להיראות בציבור והתמודד עם דיכאון מתמשך "היה לי מאוד קשה. למזלי יש לי בית מאוד חזק, אני ואישתי מאוד מחוברים. בדיוק בארי שלי נולד, גם לא היה לי מקום להישבר. היו לי חודשים ראשונים מאוד קשים, ולא רציתי לאכזב את המשפחה. הייתי ממש במצב כזה שהייתי לוקח את הילדים בבוקר לבית ספר, חוזר מהר שאנשים לא יראו אותי ברחוב, סגור בבית, לא יוצא מהבית. כאלו. מאחד שכל היום רץ, חוזר, בא, טלפון שלי לא מפסיק לצלצל...".

עוד ב-

יניב קטן התקבל לתכנית ריאליטי: "אני מבשל המון"

לכתבה המלאה

הניסיון לפנות לעזרה מקצועית ולשתף בפחדים לא צלח עבורו באותה עת, בשל הבושה והקושי להיחשף בפני מטפל. כשהגיע לבסוף לפגישה טיפולית לאחר שהתאושש מעט, מצא את עצמו עוזב כמעט מיד: "הייתה תקופה כזאת שרציתי ללכת ולא הלכתי, כי התביישתי מאוד. פחדתי להיפתח, לבוא לדבר מול בן אדם... הלכתי דווקא. אחרי שהתאוששתי הלכתי, ושרדתי 12 דקות. אמרתי 'זה לא בשבילי', יצאתי החוצה. לא יכולתי."