"לא לריב", שעלתה השבוע בכאן 11, היא יריית הפתיחה לעונת הקיץ של התאגיד, שממשיכה להוכיח את עצמה כאחד הגופים שהכי מטפחים ומשקיעים ביצירה הישראלית. הסדרה, שנוצרה על ידי גור קורן וארז דריגס, מתבססת על הצגה תחת אותו שם שעלתה בקאמרי בעשור הקודם, וכעת מקבלת גרסה משלה על המסך הקטן.

היא מגיעה באקלים מדויק למדי, שכן כל העיסוק בכסף, פערי מעמדות, ירושות והשפעותיהן על החברה והמשפחה מהווים את אחת התמות הכי לוהטות כרגע על המרקע. החל מ"הלוטוס הלבן", דרך "עצבים", "יורשים" ועוד שורה ארוכה של יצירות מהז'אנר ההוא.

"לא לריב", בהקשר הזה, היא מין תשובה ישראלית ל"עצבים" פינת "יורשים". היא כתובה מעולה, מצחיקה וצינית, וחלקים ממנה גורמים לך לרחם על הדמויות, שכל אחת ואחת מהן צבועה בצבע אחר. במרכז העלילה עומד מאבק ירושה של שלושה אחים, שמגלים בפגישה עם עורך הדין של אביהם המנוח כי הדירה שייחלו לקבל ממנו מיועדת למעשה לאישה אחרת (לירון בן שלוש בהופעה נהדרת), שעוסקת בתחום מפוקפק. יריית הפתיחה הזו מוציאה אותם מהמסלול הרגיל למסלול התנגשות. אחד לצד השני ואחד מול השני במטרה להשיב לעצמם את הירושה.

שי אביבי מגלם את האח הבכור, יונה, סוג של היפי שחי בתוך הבועה של עצמו ומנהל מערכת יחסים עם גבר ואישה (תומר שרון ואביגיל אריאלי), ושלא היה בהלוויה. יעל שרוני היא טליה, האחות האמצעית שהיא אישה קשת יום וגרושה, שהגילוי הזה מוציא אותה מדעתה (ובעיניי מוציא גם מיעל שרוני את המיטב, שכן נראה שהיא נהנית מכל סצנה וסצנה ומוציאה מעצמה את המיטב). את הטריו הזה סוגר עופר שכטר, שמוכיח את היכולות הקומיות והדרמטיות שלו באחד מתפקידיו הטובים באמת. כאן הוא מגלם סוג של כוכב ילדים שמופיע במתנ"סים, ואולי גם זה שמרוויח הכי טוב, אך גם הוא נמצא במסלול המתמיד לעושר ולמרדף אחר הכסף.

הפורטה של "לא לריב" היא ביכולת שלה להביא דמויות שונות זו מזו, ועם זאת להציג את המרדף אחר העושר מנקודת מבט אחרת. הדיאלוגים שלה מעולים, והכתיבה, כמו גם הקצב, קולחים מאוד. האקלים שבו היא משודרת רלוונטי מאוד, והיא גם מצליחה לנסח אמירה קוהרנטית על כל הנושא של פערי מעמדות. גם אורך הפרקים שלה הוא כמו קפסולה כיפית ששומרת על מינון נכון ולא מתפזרת יותר מדי.

עוד ב-

אי אפשר להוריד את העיניים מהסדרה החדשה של יוצר "אייל קטן"

לכתבה המלאה

שי אביבי, יעל שרוני ועופר שכטר מציגים כימיה נהדרת, ויש בסדרה רגעים שממש התפוצצתי מצחוק, כי אולי בסופו של דבר קל לנו לראות את העליבות של הדמויות האלה, ועם זאת גם להזדהות איתן ולרחם עליהן וזו אולי הגדולה של "לא לריב", שמצליחה לגרום לצופה לראות בתוכה חלקים מעצמו.