הבמאי פול פייג היה בעשור הקודם אחראי לשורה של שוברי קופות בולטים. הראשון, ואולי גם האיכותי שבהם, הוא מסיבת רווקות, ובהמשך הגיעו להיטים כמו מרגלת, עצבניות אש ו־בקשת מסתורית. האחרון, אגב, דומה ברוחו מאוד ל־עוזרת הבית ונראה כמו בן דוד רחוק שלו.

ב־"עוזרת הבית", פייג רוקח שעטנז מסקרן: אימה פסיכולוגית, סאטירה אפלה על הפרברים האמריקאיים, דרמה משפחתית ונגיעות רומנטיות. אם תרצו – זה נעלמת פוגש את היד שמנענעת את העריסה, עם קריצה ל־המסור. כן, זה נשמע מופרך – ובדיוק כך הסרט מתנהל.

במרכז העלילה ניצבת משפחת וינצ’סטר, המחפשת עוזרת בית ונשאבת אל מילי (סידני סוויני), צעירה שבדיוק שוחררה מהכלא, חיה במכוניתה ומחפשת עבודה נואשות. עבור מילי, המשרה בביתם של העשירים היא לא פחות מאוויר לנשימה.

מי שמקבלת אותה היא נינה, בגילומה של אמנדה סייפריד, באחת מתצוגות המשחק המהנות והמדויקות בקריירה שלה. סייפריד היא הלב הפועם של הסרט: חדה, מניפולטיבית, ובעיקר מודעת לעצמה ולז’אנר שבו היא פועלת. כל סצנה בכיכובה היא תענוג.

את המשולש משלימים הבעל אנדרו (ברנדון סקלנאר), שנראה בתחילה כגבר המושלם והמרוסן, ובתם הקטנה – דמות מעצבנת במכוון, כזו שמדגישה את הקלישאה הפרברית עד הקצה. גם הגנן של המשפחה נכנס לתמונה, תפקיד שנראה שטוח למדי – עד שמגיע הטוויסט.

מי שקרא את הספר שעליו מבוסס הסרט יודע למה לצפות, ופייג בהחלט “מבטיח ומקיים”. כבר מרגע שמילי מתקבלת לעבודה, היא מגלה את הצד האפל של נינה, שמפעילה עליה גזלייטינג שיטתי והופכת את חייה לגיהנום. אנדרו, לכאורה, עומד לצידה – אך כצפוי, שום דבר כאן אינו כפי שהוא נראה. בשלב מסוים, ועל אף אורכו הנדיב של הסרט, העלילה מתהפכת, פייג לוחץ על דוושת הביזאר, והסרט מאבד כל עכבה – במובן החיובי.

מתוך הסרט | קרדיט צילום: פורום פילם

זהו סרט קצבי, קולח ומהנה מאוד. גם ברגעים האלימים והמדממים שלו, נשמעים באולם פרצי צחוק – עדות לכך שהסרט מודע לעצמו ולא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. הדינמיקה בין נינה, אנדרו ומילי עובדת היטב, ומצליחה להחזיק כשעתיים של צפייה כיפית, גם כשההיגיון נזרק הצידה.

בדומה ל־איתנו זה נגמר,  גם כאן נוכחת גבריות רעילה, אך בניגוד אליו – קשה לצאת מהאולם עם מחשבה עמוקה או אמירה חדה. הסרט פשוט מטורלל מדי, ראוותני מדי, ומכוון בראש ובראשונה לבידור. הוויזואליה המוגזמת, הבית המושלם, חבורת האימהות באסיפות ההורים – כל הקלישאות האמריקאיות זוכות כאן לטיפול מודע, כמעט פרודי, שלעיתים מזכיר את הסגנון של ריאן מרפי, רק בלי היומרה.

עוזרת הבית איננו סרט איכות במובן הקלאסי, אך יש לו סיכוי להפוך לקאלט. הפסקול – עם קריצות ברורות לזמרות כמו לנה דל ריי וקלי קלרקסון – מכוון במובהק למילניאלז ולדור ה־ Z, ומסמן שזהו המותחן הפסיכולוגי שלהם.

עוד ב-

אווטאר - אש ואפר: מרהיב, מצליח, אבל כבר לא מחדש | ביקורת סרט

לכתבה המלאה

בסופו של דבר, זהו “נעלמת” של הדור הנוכחי: פחות מהודק, הרבה יותר מודע לעצמו, ובעיקר, כיף גדול. הסרט החדש של הבמאי פול פייג' מקבל 4 כוכבים במדד של ice.