"הנאשם”, שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, הוא מסוג הסרטים שמרגישים שייכים לעידן אחר. זהו סרט שהיה יכול לעורר עניין אילו נוצר בתחילת שנות האלפיים, אך מגיע היום כשהעיסוק בבינה מלאכותית ובשליטת הטכנולוגיה על חיינו כבר אינו חדש, והטיפול בו כאן שבלוני וחסר מעוף.

למרות שהנושא עצמו מסקרן מטבעו, התסריט הכושל והבימוי השטוח אינם מצליחים להצדיק את הבחירה להביא את הסרט למסך הגדול. להפך - התחושה היא שמדובר ביצירה שהייתה אמורה לדלג ישירות למסך הקטן, שם מגבלות הז’אנר פחות בולטות.

צריך לומר ביושר: "הנאשם” אינו סרט גרוע במיוחד, אך הוא גם לא מציע שום אמירה מקורית. הוא מהווה צל חיוור של סרטים קודמים שעסקו באותן תמות, ובראשם דוח מיוחד המצוין ואפילו אני, רובוט - שניהם סרטים מתחילת שנות האלפיים שבחנו את המתח שבין האדם הקטן למערכת טכנולוגית שיצאה משליטה.

במרכז העלילה עומד כריס פראט, בתפקיד הבלש כריס רייבן, קצין במשטרת לוס אנג’לס המואשם ברצח אשתו. לאורך מרבית הסרט הוא קשור לכיסא ונמצא בהליך משפטי יוצא דופן מול שופטת מבוססת בינה מלאכותית, בגילומה של רבקה פרגוסון, שהיא גם הישות השופטת וגם חלק מהמערכת עצמה. לרייבן מוקצבת שעה וחצי בלבד להוכיח את חפותו באמצעות נתונים, חומרים ארכיוניים וראיות דיגיטליות - אחרת דינו נחרץ במקום.

הבעיה היא שהמירוץ נגד השעון אינו מייצר מתח אמיתי. המשחק של פראט חד-ממדי, העלילה מתקדמת במסלול צפוי, והסיום ברור זמן רב לפני שהוא מגיע. מי שמכירים את הז’אנר יזהו מיד את התחנות בדרך. גם כאן, פרק ממוצע של מראה שחורה מצליח להציע יותר עומק, תחכום ומעוף.

עוד ב-

הסיבה שג'ניפר לורנס הפסידה תפקיד בסרט הענק: "לא יפה מספיק"

לכתבה המלאה

נושא הבינה המלאכותית ימשיך, מן הסתם, להעסיק את הקולנוע והטלוויזיה עוד שנים רבות. במקרה של, "הנאשם”, הבימוי של טימור בקממבטוב, המזוהה בעיקר עם סרטי אקשן בינוניים, מסביר היטב את התחושה הכללית: רעיון עם פוטנציאל, שמסתכם בסופו של דבר בתוצר בינוני. היחידה שמצליחה להכניס מעט נוכחות ולהחזיק את הסרט מעל המים היא רבקה פרגוסון - גם אם במסגרת תפקיד מוגבל - ציון 2.5 במדד.