בבחירות הקרובות לכנסת ישראל ישנה ראשת מפלגה אחת בלבד, מרב מיכאלי, בעוד שאחוז הנשים בכנסת הנוכחית עומד על 25 בלבד, שיעור נמוך בהרבה בהשוואה לשיעור הנשים באוכלוסייה הישראלית. עובדות אלו מקבלות משנה תוקף לאור נתוני מחקרים המצביעים על כך שבמדינות שבראשן עמדו נשים, היו במהלך שנת 2020 פחות מתים מקורונה (באופן יחסי לגודלן) ושיעור נמוך יותר של סיבוכים רפואיים לאחר הדבקה בנגיף.

הצלחתן של אותן מנהיגות לא נבעה מקידום אידיאולוגיה פוליטית מסוימת: חלקן השתייכו לאגף השמאלי (למשל, ניו זילנד, טאיוואן ופינלנד) בעוד שחלקן השתייכו לאגף הימני (למשל, גרמניה ונורבגיה). ובפרלמנט שלנו? מנהיגות פוליטית נשית היא נדירה מאוד. אז מה בעצם ההבדל בין הנהגה נשית להנהגה גברית, מדוע יש מעט נשים בפוליטיקה הישראלית ואיך ניתן לשנות זאת?

ד"ר ארז צברלינג, מרצה בפקולטה לפסיכולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, מסביר מדוע יש מעט פוליטיקאיות בישראל: "הכל נובע מעיצוב החשיבה של החברה שלנו על נשיות וגבריות. חברה היא בריאה יותר, ככל שהיא מאפשרת יותר לחבריה לבוא לידי ביטוי ולהגשים את עצמם. החופש להביע את הקול (במשפחה, בקהילה ובמדינה בכלל), לעסוק במקצוע, לבחור בסוג משפחה, באמונה וכו', הם תנאים הכרחיים לרווחה נפשית גבוהה של האזרחים".

עוד מוסיף צברלינג: "אנחנו מחנכים נשים שכוח הוא גברי ושרצוי שישאפו לנישואי נוחות. מה הסיכוי של גבר להמשיך לדייט שני אם לא שילם בדייט ראשון? במובנים רבים, התרבות הישראלית מלמדת גברים להרגיש בנוח בעמדות כוח ונשים – להרגיש נוח במצבי תלות. תוצאה ישירה של תהליך חברתי כזה, הם פערי שכר בין נשים וגברים אשר עובדים בדיוק באותו התפקיד. גברים מרגישים שלגיטימי שיציבו דרישות לשכר ולתנאי עבודה. התנהגות כזו של גברים גם מתקבלת ע"י סביבתם בהבנה. נשים ייטו הרבה פחות מגברים להתעקש על תנאי עבודה רצויים במהלך משא ומתן וייתפסו באופן שלילי יותר ע"י סביבתן אם יעשו זאת".

החברה משפיעה על התפיסה שלנו, מעצבת את החשיבה בנוגע לגברים ולנשים ומשפיעה לא רק על מיעוט הפוליטיקאיות, אלא גם על ההבדל בהנהגה בין נשים לגברים, בעקבות תכונות שאנחנו מייחסים לכל מגדר, כפי שלימדו אותנו. "הרגילו אותנו לחשוב שתכונות 'גבריות' זה שליטה, הישגיות, מעשיות, כוחנות, לוחמנות ואילו תכונות 'נשיות' זה בעיקר הכלה, הבנה, רגישות, שוויוניות".

"ראשית, זה ממש לא נכון, כי לכל אדם יש את התכונות המולדות והאישיות שלו, אלא שדפוסי החברה מרגילים אותנו להסתכל על זה בצורה דיכוטומית ולעשות הפרדה בין המגדרים. הדוגמה הטובה ביותר מבחינתי היא ראשת ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן, שמצד אחד מדברת ברכות לילדים כפי שעשתה כשסיפרה להם במסיבת עיתונאים על פיית השיניים וארנבוני הפסחא שהם עובדים חיוניים אבל יגיעו באיחור השנה ומשדרת אמפתיה לעם שלה, ומאידך לא מתרגשת מרעידת אדמה ומשדרת שליטה וביטחון".

האם נראה בקרוב יותר פוליטיקאיות וחברות כנסת? אל תבנו על זה, יש לנו עוד מה ללמוד מניו זילנד שכבר שכחה מהקורונה. מה שבטוח, אין ספק שפוליטיקאיות נוספות ובעיקר בתפקידי מפתח, היו יכולות לעזור לנו בהתמודדות עם מגפת הקורונה.