לא כשרונכם ולא חריצותכם, לא השכלתכם הפורמלית ולא ההחלטות שקיבלתם בחיים; מתברר שעל השאלה הכי משמעותית בכלכלת המשפחה, אם יש או אין לכם דירה, משפיע יותר מכל דווקא משתנה ביוגרפי, שנמצא לגמרי מחוץ לשליטתכם: באיזו שנה נולדתם?

דו"ח מכאיב בבהירותו ובפשטותו, שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדגים כיצד הסיכוי לרכוש נדל"ן בישראל הולך ופוחת באופן דרמטי ככל שגיל הנשאלים יורד. בעוד ש-82% מבני ה-65 ומעלה נהנים מבעלות על נכס, אותו הנתון בקרב מי שטרם מלאו לו 35 נחתך בדיוק בחצי – 41% בלבד. כשמבודדים את ת"א וסביבתה משאר הערים במדינה, הפער מתחדד שבעתיים: רק 12% מתושבי העיר עד גיל 35 מתגוררים בדירה משל עצמם, לעומת 84% מבני 75 או יותר.

המשמעות מאחורי המספרים ברורה: לדור של לוחמי המילואים, שישובו למשפחותיהם בתום המלחמה בעזה, יש סיכוי נמוך בהרבה לקנות בישראל דירה מאשר כלל הציבור שעליו הם מגנים. למעשה, בדיוק בשנים שבהן הם שירתו בסדיר, טיילו בעולם, למדו לתואר ראשון והחלו את דרכם בשוק העבודה – המחירים בשוק ברחו מטווח ההשגה שלהם, והפכו את ישראל למדינה שבה מגורים לצעירים בתנאים יציבים הם המשימה הכי קשה במערב. אם פעם נהגנו לשאול כיצד המגזר היצרני יוכל לממן את הזדקנות האוכלוסייה הישראלית ושירותי הבריאות שהיא צורכת, ההתייקרות הדרמטית של הנדל"ן מציגה דווקא את הצעירים כחוליה הפגיעה בשרשרת.

תרשים ירידת הבעלות לפי גיל

זאת ועוד: כיוון שמחירי השוק זינקו ב-15 השנים האחרונות מדן ועד אילת, בדרך כלל ביותר מפי 2.5, שאלת הבעלות בנכס הופכת לקריטית בהגדרת המעמד הכלכלי-חברתי שאליו משתייכים הדיירים. אם יש ברשותם נדל"ן, לרוב מעל גיל 45, הם נמצאים בסטטוס בטוח – זכאים להתגורר ללא מגבלת זמן, פטורים מהעלאות מחירים (אם כי תלויים בריביות המשתנות על המשכנתא) ויכולים למכור את הבית, או להעמיד אותו כבטוחה, במקרה של צורך פיננסי דחוף. מנגד כשמדובר בשוכרים, לרוב אנשים צעירים, בוודאי בישראל שבה הבעלים חופשי לחלוטין לפנות את הדירה או להעלות את התשלום בגמר החוזה, המציאות כמובן הפוכה ופוגעת ברמת הוודאות של חיי המשפחה כולה.

זוהי מנת חלקם של יותר ויותר ישראלים: לפי נתוני הלמ"ס, מעל 75% מאיתנו גרו ב-2013 בנכס שנמצא בבעלותם, לעומת פחות מ-71% כעבור עשור בלבד – שינוי מהיר באופן יחסי. מספרן הכולל של יחידות המגורים בארץ אמנם גדל באותה התקופה לכ-2.9 מיליון, אך חלקן הגדול נרכשו ע"י משקיעים שהעדיפו לאכלס אותן בדיירים זמניים, לעיתים קרובות לטווחים קצרים. כך, למשל, 22% מהשוכרים מתחלפים מידי שנה בתל אביב ובבאר שבע, 14% בראשל"צ ובחיפה, 12% בנתניה ובאשדוד; ובאופן לא מפתיע, ככל שגילכם יורד – גדל הסיכוי שתיאלצו לעזוב את הנכס, בין אם מבחירה או בשל עליות המחירים שעמן כצעירים תתקשו להתמודד.

מעניין לציין שלראשונה, ישראל מתקרבת להיקף השכירות באיחוד האירופי – כ-28% מהאוכלוסייה אצלנו מול 31% ביבשת השכנה – אלא שבניגוד אליה, כאן לדיירים אין הגנה מפני פינוי מהיר או העלאות חדות בתשלומים. בגרמניה, למשל, רוב התושבים אמנם מתגוררים בשכירות (54%!), אך הרגולציה מבטיחה להם את הזכות להתגורר לאורך זמן במחירים יציבים. הניסיונות למסד גם בארץ מודל של "שכירות הוגנת", נתקל בהתנגדויות רבות שרוקנו אותו לבסוף מתוכן.

תרשים 2: השוואת שיעורי השכירות בארץ ובעולם

מה עושים במערכת הפוליטית עבור דור הלוחמים שנותר ללא דירה, באופן שדוחק אותו מידי שנה במורד הסולם המעמדי? תייר, אילו נקלע לישיבת הממשלה, יכול היה לקבל את הרושם שאין בכלל בעיה כזו. עוד לפני המלחמה בעזה, פעילות השרים ב-2023 הוקדשה בעיר לקידום המהפכה המשפטית – ולא ליוקר המחיה, שעליו חלקם דיברו בהרחבה בעיקר במערכת הבחירות. בינתיים בשטח, התחלות הבנייה, שפחתו לאורך השנה האחרונה בצל הריבית הגבוהה, נעצרו כמעט לגמרי לאחר 7 באוקטובר, בשל סגירת אתרים רבים ומחסור בפועלים זרים.

מהבחינה הזו, ההוזלות הקטנות שנרשמו בחודשים האחרונים עלולות להתברר כאשליה אופטית: הן לא נגרמו בזכות הגדלה אמיתית בהיצע, וגם לא כתוצאה מהגרלות ספורדיות שמקיים משרד השיכון בפורמט של "מחיר מטרה", אלא בעיקר בשל הביקוש הנמוך מצד צעירים ליטול משכנתאות כל עוד הריבית גבוהה. כשהנתון הבסיסי הזה ישתנה, עלולה להתחלף המגמה בשוק: בנק ישראל עצמו צופה בתחזית רשמית, שעליית מחירי הדירות עלולה להתחדש כבר במחצית השנייה של 2024.
 

עוד ב-

ברקת לא ידע? גל ההתייקרויות - והאיום על המונופולים הגדולים | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

הספין התורן בתחום הוא מחזור ההבטחה של רה"מ, לחלק ללוחמים קרקעות בגליל ובנגב בהנחה של עד 95%. "אתם שמרתם על הבית, ועכשיו תוכלו לבנות בית" – התפייט נתניהו, מבלי להזכיר שברוב האזורים הללו, מחירי האדמות ממילא נמוכים מאוד. היוזמה הזו כבר נשלפה פעמים רבות בעבר, אלא שהיא מעולם לא יושמה – אולי מפני שגם בממשלה יודעים שעיקר הדרישה לדיור ממוקדת במרכז הארץ הצפוף. מאחורי הספין החדש-ישן מסתתר הפער הבלתי נתפס בין תרומת הצעירים למדינה, כפי שמתחדדת בימי המלחמה, לבין ההבנה שלרובם אין אפשרות לקנות בה נכס ראוי למגורים. 

זו אינה סוגייה מגזרית או פוליטית, היא נוגעת לחיים עצמם, והנתונים מהשבוע מדגימים כיצד ממשלות ישראל נכשלות בה פעם אחר פעם.