נבחרת אייס

השקל הדיגיטלי מגיע - וזו הסכנה הגדולה | פרופ' ירון זליכה

במשך שנים נתפסו המטבעות הדיגיטליים, ובראשם הביטקוין, כתופעה שולית יחסית. אלא שכעת, הפכו הנכסים הדיגיטליים לחלק לגיטימי יותר ויותר מן המערכת הפיננסית העולמית, מה שמעמיד את הפרטיות שלנו בסכנה גדולה | פרופ' ירון זליכה

פרופ' ירון זליכה | 9:55 0

עקבו אחרינו בגוגל

מטבעות דיגיטליים, ירון זליכה (צילום shutterstock)

לראשונה מאז 1971, השנה שבה ביטלה ארצות הברית את האפשרות להמיר דולרים לזהב ובכך פירקה את אחד מעמודי התווך המרכזיים של הסכמי ברטון וודס, העולם עומד בפני שינוי עמוק נוסף במושג הכסף הריבוני. אז נפרד העולם מן העוגן הזהבי של הכסף. כעת הוא עשוי להיפרד בהדרגה מן העוגן הפיזי שלו: המזומן.

במשך שנים נתפסו המטבעות הדיגיטליים, ובראשם הביטקוין, כתופעה שולית יחסית: ספקולציה של חובבי טכנולוגיה, ליברטיאנים, משקיעים הרפתקנים ולעיתים גם גורמים מפוקפקים. אלא שבתוך פחות משני עשורים הפכו הנכסים הדיגיטליים לחלק לגיטימי יותר ויותר מן המערכת הפיננסית העולמית. בנקים, קרנות השקעה, מנהלי נכסים ואף ממשלות החלו להתייחס אליהם לא עוד כאל גימיק חולף, אלא כאל נכס פיננסי שיש להסדיר, לפקח עליו ולעיתים גם להחזיק בו.

ממשל טראמפ השני האיץ מגמה זו. הוא קידם מדיניות פרו־קריפטו מוצהרת, תמך בהסדרת סטייבלקוינים — מטבעות דיגיטליים פרטיים שמוצמדים לרוב לדולר — וביקש לחזק את מעמדה של ארצות הברית כמרכז עולמי של פעילות פיננסית דיגיטלית. אולם דווקא כאן טמונה נקודת המפנה החשובה: המהפכה אינה מסתכמת בביטקוין, בקריפטו או בעוד אפיק השקעה ספקולטיבי. השאלה האמיתית היא מי ישלוט בעתיד בכסף עצמו.

בעולם כולו בוחנים כיום בנקים מרכזיים את האפשרות להנפיק מטבעות דיגיטליים ריבוניים — דולר דיגיטלי, אירו דיגיטלי, שקל דיגיטלי וכיוצא באלה. גם בנק ישראל מקדם בשנים האחרונות עבודת מטה מתקדמת לבחינת האפשרות להנפיק שקל דיגיטלי. בשלב זה, חשוב לומר, אין החלטה סופית על הנפקתו, ובנק ישראל מציג אותו כאמצעי תשלום נוסף לצד המזומן, לא כתחליף מוצהר לו. אולם ההיסטוריה מלמדת שתשתיות טכנולוגיות חדשות, מרגע שהן מוקמות, משנות בהדרגה את כללי המשחק גם אם בראשית הדרך הן מוצגות כתוספת בלבד.

מכאן עולות שתי דילמות כבדות משקל, שצריכות להטריד לא רק כלכלנים, בנקאים ומומחי טכנולוגיה, אלא כל אזרח. הדילמה הראשונה היא שאלת הבעלות על הכסף הדיגיטלי: האם מטבעות העתיד יהיו מטבעות פרטיים, גם אם תחת רגולציה ממשלתית, או מטבעות דיגיטליים ריבוניים שיונפקו על ידי הבנקים המרכזיים עצמם?

חסידי המטבעות הפרטיים, ובהם גם ליברטיאנים קיצוניים, טוענים כי מטבעות כאלה יפתחו את שוק התשלומים לתחרות, יצמצמו את התלות בבנקים המסורתיים ויאפשרו לציבור חלופה לכסף שמנוהל ישירות על ידי המדינה. בעיניהם, מטבע פרטי הוא לא רק חידוש פיננסי אלא גם בלם מפני כוחו של השלטון. אם כל פעולה כספית תעבור דרך תשתית ממשלתית, הם מזהירים, המדינה תוכל לדעת עלינו הכול: מה קנינו, מתי, ממי, היכן ובאיזה היקף.

אלא שהטיעון הזה חלקי בלבד. מטבעות פרטיים אינם מתקיימים בוואקום. אם יונפקו מטבעות פרטיים בהיקפים גדולים, יחויבו הבנקים המרכזיים להטיל עליהם רגולציה הדוקה ביותר. הסיבה פשוטה: שליטה בכמות הכסף היא אחד הכלים המרכזיים ביותר של מדיניות כלכלית. אם חלק גדל והולך מן הפעילות הכספית יעבור למטבעות פרטיים, המדינה עלולה לאבד חלק מיכולתה לנהל את כמות הכסף, את היציבות הפיננסית ואת התהליכים האינפלציוניים.

נוסף על כך, יש כאן שאלה פיסקלית לא מבוטלת: הסניוראז׳. זהו הרווח הכלכלי שמפיקה המדינה מן היכולת להנפיק כסף. במדינות מפותחות מדובר לרוב בשיעור שאינו נראה דרמטי במבט ראשון — עשיריות אחוז תוצר בשנה, ולעיתים יותר — אך במונחים תקציביים אלה סכומים גדולים מאוד. במקרה של ארצות הברית, היתרון גדול עוד יותר, משום שהדולר אינו רק המטבע המקומי שלה אלא גם מטבע הסחר והרזרבה המרכזי בעולם. לכן קשה להניח שמתכנני המדיניות הכלכלית האמריקאית יוותרו מרצונם על היתרון האדיר הגלום בשליטה בדולר.

הדילמה השנייה, ואולי החשובה יותר מבחינת האזרח הפשוט, היא שאלת הפרטיות. לכאורה, מטבע דיגיטלי פרטי עשוי להגן על הפרט מפני עינה הפקוחה של המדינה. אך האם החלפת העין הממשלתית בעין תאגידית היא באמת בשורה של חירות? כלל לא בטוח. תאגיד פרטי שמנפיק מטבע, מפעיל ארנק דיגיטלי או שולט בתשתית תשלומים, עשוי לדעת עלינו לא פחות מן המדינה — ולעיתים אף יותר. בניגוד למדינה, שעליה חלות לפחות מגבלות חוקתיות, משפטיות וציבוריות מסוימות, תאגיד פרטי פועל בראש ובראשונה למטרת רווח. המידע הפיננסי שלנו אינו רק מידע; הוא נכס מסחרי.

יתרה מכך, הניסיון מן העשורים האחרונים מלמד כי שווקים טכנולוגיים נוטים לא אחת לריכוזיות. הם מתחילים כהבטחה לתחרות חופשית, אך מסתיימים בשליטה של מספר קטן של פלטפורמות ענק. כך קרה בחיפוש, ברשתות החברתיות, במסחר המקוון, במערכות הפעלה ובענן. אין סיבה להניח שעולם הכסף הדיגיטלי יהיה חסין מפני אותה דינמיקה. להפך: ככל שרשת תשלומים גדולה יותר, כך גדל התמריץ להצטרף דווקא אליה, וכך מתחזק אפקט הרשת שמייצר כוח שוק עודף.

כאן ראוי לזכור אמירה ישנה של כלכלני מדיניות: הדבר היחיד שגרוע יותר ממונופול ממשלתי הוא מונופול פרטי. שניהם עלולים לעשוק אותך; אך הפרטי פשוט יעשה זאת ביעילות רבה יותר. מטאפורה זו צריכה לשמש אות אזהרה. תאגיד פרטי שישלוט בחלק ניכר מהפעילות הכספית שלנו, במיוחד בסביבה לא תחרותית, עלול לפגוע בפרטיות, בחופש הבחירה ובכוח המיקוח של הצרכן הרבה יותר מכפי שנדמה לנו היום.

לכן השאלה אינה רק האם הכסף יהיה דיגיטלי. במובנים רבים הוא כבר דיגיטלי: רוב הכסף שאנו משתמשים בו כיום אינו שטרות ומטבעות אלא יתרות בנקאיות, כרטיסי אשראי, אפליקציות תשלום והעברות אלקטרוניות. השאלה החשובה היא אחרת: האם יישאר לציבור מפלט של פרטיות, עצמאות ויכולת תשלום שאינה תלויה לחלוטין במערכת דיגיטלית מתועדת?

מכאן נובעת המסקנה המרכזית: הציבור חייב להתנגד נחרצות לביטול השימוש במזומן. אין פירוש הדבר התנגדות לקדמה, לטכנולוגיה או לאמצעי תשלום דיגיטליים. להפך. תשלומים דיגיטליים יכולים להוזיל עלויות, להגביר נוחות, לצמצם חיכוך מסחרי ולשפר הכללה פיננסית. אולם הם חייבים להתקיים לצד מזומן, לא במקומו.

הנימוק המקובל לצמצום המזומן הוא המאבק בהעלמות מס, בהלבנת הון ובפשיעה. אין לזלזל ביעדים הללו. אולם אסור לקבל אותם כצ׳ק פתוח לביטול אחד ממנגנוני החירות הבסיסיים ביותר של האזרח. לא כל פרטיות היא עבריינות. לא כל שימוש במזומן הוא העלמת מס. חברה חופשית אינה יכולה להתייחס לכל אזרח כאל חשוד רק משום שהוא מבקש לבצע פעולה כספית שאינה מתועדת לנצח במאגר מידע ממשלתי או תאגידי.

הסכנה הגדולה היא שהמעבר לכסף דיגיטלי יתרחש ללא דיון ציבורי אמיתי. צעד אחר צעד, תחת כותרות טכניות ומשפטיות, מקודמים בעולם וגם בישראל שני תהליכים מקבילים: צמצום הדרגתי של השימוש במזומן, ובניית התשתית למערכות תשלום דיגיטליות מקיפות יותר. כל אחד מן הצעדים הללו מוצג כמתבקש, יעיל וסביר. אך במצטבר הם עלולים לשנות מן היסוד את יחסי הכוח בין האזרח, המדינה והתאגידים הגדולים.

כסף אינו רק אמצעי תשלום. הוא מוסד חברתי, פוליטי וכלכלי. מי ששולט בתשתית הכסף שולט במידע, בגישה, באשראי, ביכולת ההדרה וביכולת הפיקוח. לכן המעבר לכסף דיגיטלי אינו עניין טכני לבנקאים, רגולטורים ומתכנתים בלבד. זהו אחד הדיונים הדמוקרטיים החשובים של דורנו.

אם יונפק בעתיד שקל דיגיטלי, עליו להיות כפוף לשלושה תנאים ברורים: הוא חייב להיות אמצעי תשלום נוסף ולא תחליף למזומן; עליו לכלול הגנות פרטיות חזקות, לרבות אפשרות לעסקאות קטנות בעלות אנונימיות או פרטיות מוגברת; והוא חייב להיות מנוהל באופן שלא יעניק למדינה או לתאגידים כוח בלתי סביר על חיי היומיום של האזרחים.

המהפכה הדיגיטלית בכסף כבר החלה. השאלה שנותרה פתוחה היא האם היא תשרת את הציבור — או תהפוך את הציבור לשקוף לחלוטין בפני ממשלות ותאגידים. אסור לתת למהפכה הזו להתרחש מאחורי גבנו. מזומן אינו שריד מיושן של העבר; הוא גם תעודת ביטוח אזרחית לעתיד.