נבחרת אייס

התוכנית לשבירת נתב"ג: כך יפורק המונופול הגדול בישראל

השיבושים הקשים בשער הכניסה והיציאה של ישראל מובילים לדרישה לשינוי מבני עמוק: אלו הצעדים שיכניסו תחרות פרטית וימנעו מוועד העובדים להחזיק מדינה שלמה כבת ערובה

פרופ' ירון זליכה | 10:38

עקבו אחרינו בגוגל

פנחס עידן, נתב"ג, אילוסטרציה (צילום נועם רבקין פנטון/פלאש90 אבשלום ששוני פלאש 90)

בעשורים האחרונים, מאז השביתה הגדולה שהתחוללה בעקבות התוכנית הכלכלית של שנת 2003, ממעטים מאוד ועדי השאלטר לשבות. בין הסיבות המרכזיות למיעוט השביתות נמנו ההחלטה, שזכיתי להיות שותף לה, שלא לשלם שכר לשובתים, הנדרשים לממן את שכרם בזמן השביתה מקרן השביתות של ההסתדרות; מדיניות בתי הדין לעבודה, שאינם ממהרים לאשר שביתות בשירותים ציבוריים חיוניים; וזעם הציבור כלפי מי שמנצלים כוח מונופוליסטי כדי להשבית שירות שאין לו חלופה.

בשבוע שעבר עבר ועד עובדי רשות שדות התעופה כל גבול. במשך שעות שובשה קשות הפעילות בנמל התעופה בן גוריון, שער הכניסה והיציאה המרכזי של מדינת ישראל. הנהלת הרשות טענה כי מדובר בעיצומים מכוונים מצד העובדים, ואילו יו"ר הוועד, פנחס עידן, טען כי לא הייתה שביתה וכי העובדים בסך הכול סירבו להמשיך לעבוד מעבר למשמרות ארוכות, על רקע מחסור חמור בכוח אדם.

אם אכן קיים מחסור בכוח אדם ואם עובדים נדרשים לעבוד משמרות בלתי סבירות, הרי שלהנהלת הרשות יש אחריות כבדה ועליה לתת על כך את הדין. אולם כשל ניהולי, חמור ככל שיהיה, אינו מעניק לוועד זכות להשבית בפועל את שער הכניסה והיציאה המרכזי של ישראל באמצעות עיצומים שלא הוכרזו כדין. ככל שיתברר כי השיבושים היו תוצאה של פעולה מאורגנת ומכוונת מצד הוועד, הרי שמדובר באירוע חמור במיוחד. העובדה שהציבור הישראלי, הכמה לחופשה לאחר שלוש שנים קשות של מלחמה, נאלץ לשלם את המחיר רק מחריפה אותו.

עבודה מאורגנת היא זכות יסוד חשובה בכל דמוקרטיה, וזכות השביתה היא חלק בלתי נפרד ממנה. אולם גם לזכות השביתה יש כללים. ככל שיתברר כי מדובר בעיצומים מאורגנים ובלתי חוקיים, על המדינה לבחון גם הטלת אחריות אישית באמצעות תביעות אישיות כנגד כל מי שהורה עליהם ועל מי שניהל אותם. אין סיבה שהציבור יישא לבדו בנזק שנגרם מפעולה בלתי חוקית.

אולם תביעה, חשובה ככל שתהיה, מטפלת באירוע ולא בשורש הבעיה. שורש הבעיה הוא המבנה המונופוליסטי של ענף התעופה בישראל, המעניק לקבוצת עובדים אחת כוח עצום משום שהציבור כמעט חסר חלופות. כאשר ועד עובדים יודע שביכולתו לעצור את שער הכניסה והיציאה העיקרי של המדינה, נוצר כוח מיקוח שאינו נובע רק מזכות ההתארגנות אלא גם מהמונופול שעליו הוא יושב.

לכן התשובה האמיתית לאירועי נתב"ג אינה רק משפטית. היא מבנית: תחרות.

ראשית, על הממשלה לבטל את החלטתה להרחיב את נמל התעופה בן גוריון באמצעות רשות שדות התעופה בלבד. את פרויקט ההרחבה יש להוציא למכרז BOT שבמסגרתו חברה פרטית תממן, תתכנן, תקים ותפעיל למשך עשרים וחמש שנים את התשתיות והפעילות שיוקצו לה. המטרה צריכה להיות יצירת מפעיל נוסף בתוך נתב"ג, שיתחרה ברשות שדות התעופה בכל אותם תחומי פעילות שניתן להפרידם מן התשתיות המשותפות ומן הסמכויות הביטחוניות והרגולטוריות של המדינה.

אין צורך ששני גופים ינהלו במקביל את אותו מסלול או את מגדל הפיקוח. אולם בהחלט ניתן להפריד ולהעמיד לתחרות טרמינלים, שירותים תפעוליים, שירותי קרקע ופעילויות מסחריות לרבות כמובן מסלולי ההמראה. במקום מונופול אחד, יש ליצור ככל האפשר שתי מערכות הפעלה מתחרות בתוך נמל התעופה המרכזי של ישראל. דברים דומים נעשו בנמלי ים בעולם ובטוחני כי הפתרון התפעולי להפרדה בתוך שדה התעופה אפשרי, אולי עם ניהול משותף של מגדל הפיקוח.

שנית, על הממשלה לצאת במכרז נוסף להקמת נמל התעופה הבינלאומי העתידי של ישראל בשיטת BOT באמצעות מפעיל שלישי – נפרד הן מרשות שדות התעופה והן מהמפעיל הפרטי החדש בנתב"ג. כך ייווצר כבר בשלב התכנון מבנה שוק תחרותי ולא מונופול ציבורי נוסף.

שלישית, על הממשלה להפריט את הפעלת נמל התעופה רמון באילת ולהעבירה במכרז למפעיל פרטי רביעי. אין כל הצדקה לכך שאותו גוף כושל ומונופוליסטי כמו רשות שדות התעופה יפעיל את נתב"ג, את רמון ואת נמלי התעופה האחרים, ובכך ירכז בידיו כמעט את כל תשתית התעופה האזרחית של ישראל.

צעדים אלה לא ישנו את המציאות מחר בבוקר, אך בתוך עשור הם יכולים ליצור תחרות אמיתית בין מפעילי שדות התעופה בישראל. זו התרופה המבנית הטובה ביותר למצב שבו קבוצה אחת סבורה שביכולתה לקחת מדינה שלמה כבת ערובה.

תחרות אינה מבטלת את זכות השביתה וגם אינה מעלימה שביתות. עובדים בחברות פרטיות ובשווקים תחרותיים שובתים, וזכותם לעשות זאת. אלא שבתחרות יכולתו של ועד עובדים להשבית מדינה שלמה קטנה דרמטית. כאשר ללקוחות קיימת חלופה, פעילות יכולה לעבור למתחרים; וכאשר שביתה פוגעת גם במצבה התחרותי של החברה שבה מועסקים העובדים, גם העובדים וגם ההנהלה נושאים בחלק גדול יותר ממחירה הכלכלי. כוח המיקוח נשאר, אך כוח השאלטר נחלש.

פנחס עידן וועד עובדי רשות שדות התעופה עשו בשבוע שעבר טעות קשה. במקום להסתפק בכיבוי השריפה הנוכחית, על הממשלה לנצל את האירוע כדי לטפל בשורש הבעיה. זכות השביתה ראויה להגנה; הזכות להחזיק מדינה שלמה בשאלטר – לא. הדרך לשבור את השאלטר אינה לשבור חלילה את העבודה המאורגנת, אלא לשבור את המונופול.