צדק צדק תרדוף. תביעות השתקה הפכו לפרקטיקה מקובלת. זה כבר לא רק נגד כלי תקשורת ועיתונאים, בימים של רשתות חברתיות וכוח פרסום לכל אזרח לעבריינים, נוכלים או סתם ביריונים הכי קל לאיים ש״יתבעו לכם את הצורה. שאתם תתחרטו על הרגע. שיגררו אתכם לבתי משפט ולהוצאות שלא חלמתם עליהם״. הרוב מוותרים ומתקפלים. וזה די ברור למה.

המשפט המפורסם אומר: ״אתה יודע איך אתה נכנס לבית משפט, אתה אף פעם לא יודע איך תצא ממנו״.  7 שנים לא ידעתי איך תסתיים תביעה שלכל הדעות הייתה צריכה להידחות על הסף.  לתפוס את הראש ולא להאמין. התובע הוא האיש שעומד מאחורי אחת מחברות הנוכלויות הראשונות של עוקץ הקשישים. הוא היה נחוש, מפחיד, וחסר בושה. 

ולפחות בדבר אחד הוא עמד בהבטחתו - איים שיגיש נגדי אישית תביעת ענק של 2 מיליון שקל וזו הוגשה גם הוגשה. לא האמנתי ולא הבנתי איך הוא לא מפחד להגיש תביעה כזאת? ארכי נוכל! נעקצים הגישו נגדו תלונות למשטרה (שכמובן לא עשתה דבר) איך הוא לא מתבייש? הוא לא. ממש לא. נוכחתי לגלות ולראות שדווקא נוכלים, גזלנים ורמאים לא חוששים להגיע ולהשתמש בבתי המשפט שלעיתים אף נכנעים להם משלל סיבות, כמו עצלנות או חוסר הבנה ואת התופעה הזאת צריך למגר. את הזעם הגדול והמוצדק של האזרחים מפנים עכשיו לכותרת הגדולה ״הקרב על הרפורמה המשפטית״. עוד נגיע לזה. 

הסיפור מאחורי החברה הזאת היה קורע לב. חריג בהיקפים, חריג בשיטה. קשישים סיפרו איך התקשרו נציגים מסבירי פנים, הציגו עצמם ממחלקת ״ההטבות״ של חברת האשראי, הבטיחו מתנות ופינוקים ובפועל גזלו מהם את הכסף לאוכל ולתרופות. כשביקשו לבטל את כל ״הטוב״ שהרעיפו על כרטיס האשראי שלהם השיחות הפכו לאיומים שלא מביישים את המאפיה הסיציליאנית. הכל כמובן בשימוש לגיטימי לכאורה ב״חוק״. תחשבו מה זה עבור קשיש חסר ישע שצועקים עליו ומאיימים שעוד רגע הכל עובר לעורכי דין ולהוצאה לפועל. 

והוא, מבויש ומפוחד, בכלל לא מבין איך הסתבך בצרה הזאת עם החברה שהתחזתה למחלקת ההטבות של ישראכארט. לפעמים הבושה גדולה יותר מלהודות שנציגים ערלי לב פשוט הפילו אותך בפח. שמעתי את הסיפורים והלב שלי נקרע! איך אפשר?! ראיתי את ערימות ״המתנות״, את פירוטי כרטיס האשראי, את הנוכלות שכוונה בדיוק למטרה והניבה רווחים קלים ויפים. 

הם הטרידו אנשים באשפוז בבתי חולים, על ערש דווי, עם דמנציה, דוברי רוסית ומה לא. 
הכל הולך, כל עוד יש איזו קצבה או חשבון לקחת ממנו כסף. אני זוכרת שתפסתי את הראש, ממש. המשפחות שכן נכנסו לתמונה העבירו לנו שיחות מוקלטות הזויות לגמרי. התחזות, הפחדה, ושקרים. מי לעזאזל מתנהג ככה?

הייתי חייבת לצאת לסיפור הזה בעצמי. לא כתבים, לא תחקירנים, רציתי להסתכל בלבן של העיניים לאיש שעומד מאחורי הדבר הזה. כשהגעתי לבניין מול הים בו התגורר הוא ממש לא היה בעניין של להתנצל. הוא שלף מיד את איומי תביעת ההשתקה ומאז לא הפסיק לאיים. הבטיח שימרר את חיי בכל דרך אפשרית ואכן עשה זאת (מדובר באשף טלמרקטינג שבמשפט הוכח שגם כאן הוא עובר על החוק). 7 שנים!!!

ברשותכם, נחזור לרפורמה. שיא החלמאות, בלשון המעטה כמובן, הייתה כשבמהלך התביעה שניהל נגדנו הפסיד בתביעות אחרות, של קורבנות שתבעו אותו. פסקי הדין היו חד משמעיים וכמובן שנפסקו פיצויים לנערצים ומשפחותיהם. אלא שכשהתובעים ביקשו לקבל את שפסק עבורם בית המשפט הסבירו להם שאי אפשר להשיג אותו!

מצליחים להבין את גודל האבסורד? הבן אדם מנהל תביעה של 2 מיליון שקל נגד ערוץ טלוויזיה, מופיע במערכת בהליך שמתנהל, מופיע לדיונים אבל כשהוא מפסיד בינתיים בתביעות אחרות אומרים ש ״אי אפשר להשיג אותו״ והקורבנות נשארים בלי כלום. גם גזלו מהם, גם הלכו לבית משפט כדי לדרוש את שלהם וזכו, והם גם לא יכולים לקבל את שמגיע להם כי אותה מערכת לא מוצאת את הידיים והרגליים שלה. 

הנה לכם נקודה שחייבת להיות ברפורמה המשפטית ולא קיימת בכלל. בזמן שכולם בפסקת התגברות לצערי אני לא שומעת שיח על ייעול המערכת, טיפול בסחבת וברעות החולות שפוגעות באזרח הקטן. אחרי מאבק קשה רווי בהשמצות ואיומים השופטת חנה קלוגמן גם דחתה את תביעתו על הסף וגם חייבה אותו בתשלום 35,000 שקל הוצאות משפט. 

לזכותה ייאמר ששלטה בחומר, בחנה את הדברים לעומק (לעיתים אפילו חשבתי שמדי אבל אני שמחה על כך) הקשתה על שני הצדדים, שאלה את השאלות הנכונות ובסופו של דבר החליטה מה שהחליטה. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם בה הציעו לי להתפשר איתו הייתי מקבלת אולי את אותו הסכום. הכי קל להתפשר: זה סיוט לנהל הליך משפטי. מי צריך את כאב הראש, מי צריך את ההוצאות המשפטיות וסביר להניח שאם לא היה מדובר בגוף תקשורת עם גב כלכלי לא הייתה לי ברירה. 

אבל זו הייתה מלחמה על צדק! תיק דגל! על בסיס התחקיר הזה קמה הזעקה הגדולה נגד עוקץ הקשישים שהגיעה עד לתכנית ממשלתית. טחנות הצדק טוחנות לאט אבל אני שמחה להגיד שלפחות נעשה צדק. עורך דין בכיר מאוד וידוע מאוד אמר לי לא מזמן שאם אני מחפשת צדק עדיף לי לא להגיע לבתי משפט. הלוואי וזה ישתנה, הלוואי ונראה יותר ״חנה קלוגמניות״, כי לפעמים, הצדק מנצח, אל תאבדו תקווה.