שורדת השבי נילי מרגלית, ביתו של אליהו מרגלית: ״אני כנראה אחד האנשים האחרונים שראו את אבא של נעם, ושבו משם בחיים ולא בארון. כשיצאתי, היה לי ברור שהעסקה תמשיך. אני יודעת מה זה לחזור מהשבי ולחכות למי שהשארת מאחור. את תחושת האשם שלא הצלחתי להציל את האנשים שהיו איתי בשבי, אני אשא כל חיי, אבל את כל החטופים שעוד שם, אנחנו חייבים להצליח להציל. אז אני כאן היום, כדי להציל אותם. לאבא שלי מגיע לחזור הביתה, ולי ולמשפחתי מגיע לסגור מעגל. אנחנו עומדות כאן שתינו, חברות ילדות, שהמדינה הפקירה בשבעה באוקטובר, וממשיכה מאז כבר 690 יום, ואומרות - חייבים לסיים את הסיוט הזה עכשיו! חייבים לסיים את המלחמה ולהחזיר את כל 50 החטופים! חייבים לסיים את המלחמה ולהחזיר את החיילים הביתה!״
 

נעם פרי, ביתו של חיים פרי ז״ל: ״הקבינט מתכנס הערב לדון בכיבוש עזה ולא בחטופים. במקום לשלוח משלחת דחופה למו״מ, הם דנים על הרחבת המבצע וממהרים לחגוג בארוחת ערב. ההחלטה של ממשלת ישראל לחזור להילחם בדצמבר 2023 עלתה בחיים של אבא שלי ושל חמשת החטופים שהיו אתו. ההחלטה להעדיף את ציר פילדלפי באוגוסט 2024 עלתה בחיים של ששת חטופים שנרצחו ברפיח. בזמן שממשלת ישראל תעדפה את המלחמה פעם אחר פעם, התמהמהה וטרפדה - 42 חטופים נרצחו בשבי. אנחנו לא מוכנים שזה יקרה לאף אחד נוסף! בדיוק לפני שנה, גופתו של אבי חולצה במבצע צבאי והבאנו אותו לקבורה בניר עוז. חיכיתי לחיבוק, וקיבלתי קבר במקום. אבל יש עדיין יותר מדי משפחות שעדיין מחכות לוודאות ולקבר. אתם כאן אתנו, יצאתם מהבית בהמוניכם, כדי להגיד לממשלה בקול ברור- לא נסבול עוד טירפודים, אין לנו רצון במלחמת נצח על גב החטופים והחיילים, אנחנו רוצים את אחינו בבית!״