שלוש שנים חלפו מאז הטבח הנורא בשביעי באוקטובר, והכאוס עדיין משתולל מכל עבר. מי ששרדו את התופת של מסיבת הנובה, ראו את חבריהם נרצחים ונמלטו על חייהם, מגלים כעת כי המלחמה שלהם לא הסתיימה בשטח. היא פשוט עברה למשרדים הממוזגים של הביטוח הלאומי ושם, מול ועדות רפואיות, הניצולים נאלצים לעבור מסכת התעללות בירוקרטית, משפילה ומקטינה. כדי לקבל את הזכויות הבסיסיות ביותר כנפגעי פעולות איבה, הניצולים נדרשים לעבור "מסלול ייסורים" מתמשך. במקום לקבל חיבוק ומעטפת שיקומית, הם מוזמנים לוועדות שמפקפקות בטראומה שלהם, מזלזלות בכאבם ומנסות בכל דרך להפחית את אחוזי הנכות שלהם.

התנהלות הוועדות הרפואיות חצתה מזמן את גבול הטעם הטוב, והעדויות של השורדים ברשתות החברתיות מוכיחות עד כמה המערכת מנותקת מרוח האדם. אחת הניצולות העידה על סיטואציה בלתי נתפסת כשאמרה "אני יושבת בוועדה מול שישה גברים, וכל מה שיש להם לשאול אותי זה איך החשק המיני שלי". ניצולה נוספת, שירה, שיתפה כיצד חיוך של מבוכה מול השופטים עלה לה באחוזי הנכות, לאחר שגרסו כי הטראומה שלה אינה מהטבח עצמו ופטרו אותה באמירות מקוממות כמו: "יש לך בן זוג? את לא צריכה אפילו פסיכולוג. קומי, צאי מהדלת, תמצאי עבודה ויאללה תסתדרי אחות".

מעבר להקטנת הטראומה, המערכת מציבה דרישות בירוקרטיות שמאלצות את הניצולים לחוות מחדש את האימה. ניצולים נדרשו להוכיח שהחברים שלהם, שנרצחו לנגד עיניהם, בכלל היו קיימים. הסיטואציה הבלתי אנושית הזו מביאה ניצולים לפנות למשפחות שכולות ולבקש את תעודת הזהות של יקירם הנרצח, רק כי בוועדה של ביטוח לאומי לא מאמינים שהוא באמת היה שם ונרצח. היחס הזה מציג סדר גודל מבהיל של אטימות, ומותיר את הניצולים מותשים ופגועים עד עמקי נשמתם.

עוד ב-

ביטוח לאומי מקדים את הקצבאות: עד 39,428 שקל ב-3 מועדים שונים

לכתבה המלאה

התחושה הגורפת בקרב הניצולים היא שמישהו מנסה לטאטא את השביעי באוקטובר מתחת לשטיח. התנהלות כזו אינה מקצועית ואינה סבירה, מעליבה ומציגה זלזול במי שעברו את האירוע הקשה ביותר שדעתנו יכולה לתפוס. אי אפשר לדרוש מאנשים שעברו את הטבח להמשיך בחייהם, בזמן שגוזרים עליהם יחס משפיל ובוחנים אותם דרך החור שבגרוש. הגיע הזמן שהביטוח הלאומי יתעשת, יפסיק לטרטר את השורדים, ויתחיל לנהוג בהם בחמלה, בכבוד ובאחריות הלאומית שמגיעה להם בזכות ולא בחסד.