"הטופ מודל הבאה" לא הייתה עוד תוכנית. היא הייתה תופעה עולמית. הפורמט נמכר לעשרות מדינות, כולל ישראל, שם עלתה הגרסה המקומית "הדוגמניות" בהנחיית גלית גוטמן. בנקס מספרת כי ראתה את ההצלחה של העונה הראשונה של "אמריקן איידול", זו שהולידה את קלי קלארקסון, והבינה שאפשר לייצר שינוי גם בעולם הדוגמנות - תחום שלדבריה פגע בה לא מעט.

בדוקו מתראיינים טיירה בנקס, המפיק קן מוק והשופטים ג'יי אלכסנדר, נייג'ל בארקר ומיס ג'יי. בנקס מתארת את תחילת דרכה בתעשייה וטוענת שגם כשהוכח שמכרה יותר מכולן – היא הרוויחה פחות בגלל צבע העור שלה וחוותה ניכור והתעללות רגשית. לימים היא גם התייחסה ליחס העוין שקיבלה מנעמי קמפבל ועל הרצון שלה ליצור תוכנית שתשנה את כללי המשחק.

אלא שהמשחק עצמו היה אכזרי ויצא משליטה. השופטים לא חסכו ביקורת וחצו גבולות (בולטת בהיעדרה ג'ניס דיקינסון, שנחשבה לקשוחה מכולן). המשימות, שחלקן לא היו עוברות היום כללו מייקאוברים קיצוניים ופולשניים. המתמודדות היו תחת לחץ נפשי מתמדת ועברו השפלה ובזיוי באופן פומבי.

סצנת ההתפרצות המפורסמת של בנקס על מתמודדת שהודחה הפכה לאחד הרגעים הזכורים של התקופה ולמם שרץ עד היום. מתמודדות לשעבר מספרות בדוקו על חוויות קשות, אבל בנקס עצמה כמעט שלא לוקחת אחריות. יש לה הסברים, יש תמיד "הקשר", יש "רוח זמן" – אבל חרטה לא תמצאו כאן.

עוד ב-

"תמותי אהובי": הסרט שמתעלל בצופה ולא מהסיבות הנכונות

לכתבה המלאה

והתזמון אינו מקרי. כשהדוקו עולה רגע לפני קאמבק של המותג, קשה להתעלם מהציניות. הצפייה מעניינת, קטעי הארכיון חזקים ובנקס עוברת מסך וכיף להקשיב לה, אך שלושה פרקים הם יותר מדי ובפרק השלישי העריכה כבר משמ מתפזרת. אפשר לחלוטין היה לארוז את הסיפור לסרט אחד מהודק של שעה וחצי. בסוף הצפייה נשארת מסקנה פשוטה: ריאליטי היה מנגנון ציני אז, והוא נשאר כזה גם היום. לצפות ממנו לחשבון נפש אמיתי זו כנראה ציפייה מיותרת.