דודו טסה נמצא כבר עשורים בלב המוזיקה הישראלית, ובצדק נחשב לאחד האמנים המשפיעים והמשמעותיים שפועלים כאן. ההופעה שקיים אמש באצטדיון בני יהודה הייתה הרבה מעבר למופע מוזיקלי . היא הייתה נקודת ציון מרגשת, תרבותית ואישית שניקזה הכול  אל המקום שממנו הכול התחיל.

הבחירה לקיים את המופע באצטדיון שבשכונת התקווה, השכונה שבה גדל, הייתה מובנית לגמרי. זה היה חיבור עמוק לשורשים, לזהות ולסיפור האישי שלו. את התפאורה המרשימה לא יצרו רק הבמה, התאורה או המסכים אלא גם הבניינים שסביב, הגגות והמרפסות שהתמלאו בתושבי השכונה שבאו לצפות במופע מהבית. המראה הזה העניק לערב משמעות סמלית ועוצמתית במיוחד.

כבר משעות הערב המוקדמות ניכר שההפקה מתוקתקת היטב. הכניסה למתחם הייתה מסודרת, הנגישות נוחה, והקהל זרם פנימה בצורה חלקה. בשעה 20:45 בדיוק עלה טסה לבמה ופתח ללא הקדמות מיותרות ב"בית ביפו", אחד השירים המצליחים של השנה מתוך אלבומו החדש "אי".

מכאן המשיך הערב למסע של 27 שירים שהציגו את כל קשת היכולות של טסה. הווקאליות המדויקת, הלהקה המשובחת והאנרגיה הבלתי נגמרת של הקהל יצרו יחד מופע שסחף את האלפים שהגיעו. טסה הצליח לאורך כל הערב להציג את המורכבות והייחוד שלו כאמן: הוא גם עיראקי, גם בן שכונה וגם יוצר בינלאומי מ"הגבוה". זה היה מופע שחיבר בין דורות, בין תרבויות ובין עולמות מוזיקליים שונים.הוא גם וגם וגם.

אחד הרגעים המרגשים הגיע עם עלייתו של מארק אליהו – עוד אמן בינלאומי מצליח – שעלה לבמה. השניים ביצעו יחד את הלהיט המונומנטלי "לולה", ולאחר מכן אליהו המשיך עם "פיידה", שהתקבל בהתלהבות רבה. בהמשך חזר טסה לשירי בית אבא וביצע בין היתר את "פוג אל נחל"," "ההמנון של העיראקים" כפי שאמר ושהפך לאחד משיאי הערב.

בהמשך הצטרף טונה לבמה. השניים ביצעו את "קשה בכדור הארץ" ולאחר מכן את "היי בייב". זמן קצר לאחר מכן הגיע אחד הרגעים העוצמתיים ביותר של המופע, כשיהודה קיסר עלה לבמה והצטרף לטונה ולטסה לביצוע סוחף של "אלינור". באותו רגע התמלאו הגגות והמרפסות שמסביב באנשים נוספים, כולל סביב בית דני הסמוך, והמראה שנוצר היה כמעט קולנועי.

האנרגיה לא ירדה גם בחלקו השני של הערב. יהודה פוליקר עלה לבמה והוכיח שגם בעשור השביעי לחייו הוא נשאר אחד מהפרפורמרים הגדולים בישראל. יחד עם טסה ביצע את "עיניים שלי" ושורת להיטים נוספים שהקהל שר מילה במילה.

רגע לפני ההדרן הגיע אולי הרגע האישי ביותר של הערב. טסה סיפר לקהל שכשהיה בן 13 התאהב לראשונה וכתב על כך שיר. הוא ביצע את "אני שר", ובמהלך הביצוע נשמע לפתע קולו המקורי של טסה בן ה־13. זה היה רגע נדיר של סגירת מעגל – מפגש בין הילד שגדל בשכונת התקווה לבין האמן שהפך לאחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית. ההדרן כלל את "עמנואל", "זוזי", "מעליות" ו"אני רץ" -רצף להיטים בלתי נתפס שהזכיר את התרומה של טסה לפסקול הישראלי בכלל ולמוזיקה הישראלית בפרט.

עוד ב-

דודו טסה נפרד ממנהלו אור דוידסון

לכתבה המלאה

המופע והניהול שלו היו מהוקצעים. השילוט והכוונה היו לעילא והנגישות לאצטדיון הייתה פשוטה ונוחה לכולם. בסיום הערב נותרה תחושה ברורה: דודו טסה הצליח ליצור מופע שהיה הרבה מעבר לאוסף שירים. זו הייתה חגיגה של זהות, שורשים ותרבות. גם אחרי שנים של הצלחה בארץ ובעולם, טסה לא שכח מאיפה הגיע ואמש, מול השכונה שבה גדל, הוא הוכיח שוב מדוע הוא אחד מענקי המוזיקה הישראלית של דורו.