ביום, גן מאיר שבלב תל אביב הוא פינה פסטורלית של שפיות עירונית. תינוקות צוחקים על הדשא, הורים שותים קפה, וכלבים רצים במתחם המגודר. אך כשהשמש שוקעת והאורות החמים נדלקים בחלונות הבתים מסביב, הגן משנה את פניו. במקום שבו שיחקו ילדים בשעות האור, מוצאים את עצמם בלילה נערים ונערות מחוסרי בית, המנסים לשרוד עוד לילה של קור, רעב ובדידות מזהרת.

יוצר התוכן יוני אלמקייס יצא לנסות ולהבין את המציאות הזו מקרוב. הוא העביר לילה שלם ברחובות, בליווי של שאול, צעיר שגדל ברחוב והצליח לצאת מהמעגל הזה. התוצאה היא מסמך אנושי מכווץ לב שמזכיר לכולנו: מתחת לאף שלנו קיימת מציאות מקבילה.

"אתה רואה אותם ברחוב והם נראים נורמטיביים לחלוטין," מתאר אלמקייס את התובנה המטלטלת הראשונה של הלילה. "יש שלב בערב שבו כולם יושבים בגינה, שותים, מעשנים ומעבירים את הזמן. ההבדל הוא שבסוף הערב, כל אחד חוזר לבית שלו. אבל הילדים האלה? אין להם לאן לחזור. הם נשארים שם, מחפשים קרטונים לישון עליהם. קרטון שאתמול ישן עליו הומלס מבוגר, היום ישן עליו ילד".

במהלך הסיור הלילי בגן מאיר, השניים חווים את הסכנות האורבות בכל פינה. הם נתקלים בנערה צעירה שמבקשת טלפון רק כדי לשמוע את קולו של אדם קרוב, ובתוך דקות ספורות ניגש אליהם סוחר סמים ומציע את מרכולתו באמצע הלילה. שאול מהנהן בעצב ומאשר, "כן, ככה זה. יש ילדים שקונים. כשהמציאות בלתי נסבלת, הסמים הופכים לדרך היחידה לברוח".

אחד הרגעים המצמררים ביותר בסיור הוא העדות של שאול על תקופתו כילד רחוב. הרעב, כך הוא מספר, מוחק את הגבולות שילד נורמטיבי מסוגל לדמיין. "הייתי רואה פיתה זרוקה שמישהו השאיר ברחוב, לוקח ואוכל אותה," משחזר שאול. "אבל לא רציתי שיבינו שאני רעב, שלא ירחמו עליי, אז הייתי משחק אותה הבחור המצחיק ועושה מזה קטע לחבר'ה. פעם ראיתי סוכריית טופי מכוסה בנמלים. ניקיתי אותה קצת ואכלתי. הייתי כל כך רעב".

כשמזג האוויר נעשה קיצוני, הילדים הללו מחפשים מקומות מסתור יצירתיים. התחנות המרכזיות הגדולות בארץ הופכות לבית זמני, או קווי אוטובוס ארוכים. "הם פשוט עולים לאוטובוס שנוסע, הולכים למושב האחורי ונרדמים בזמן שהאוטובוס בתנועה. רק כדי לקבל כמה שעות של קורת גג נעה וקצת חום".

מעבר למחסור הפיזי באוכל ובשינה, הכאב הגדול ביותר הוא הכאב הנפשי ותחושת הנידוי. שאול מתאר חוויה שחרוטה בזיכרונו, "הייתי הולך בחושך ורואה את המשפחות נכנסות לבתים שלהן. בחוץ חשוך וקר, ובתוך הבתים יש אור צהוב וחם. הייתי ממש רוצה לבוא לדלת של אחד הבתים, לדפוק ולהגיד 'מה קורה?'. הייתי חושב ביני לבין עצמי איך להגיד את זה כדי שזה לא יישמע מוזר. רק רציתי להיכנס. זה היה הרבה מעבר ללרצות מקום לישון, פשוט רציתי להיות חלק מהדבר הזה שיש להם. חלק ממשפחה".

בסוף הלילה, יוני אלמקייס נותר תשוש ושבור, "אני עייף, אני רעב, ואני גמור ברמה הכי גבוהה שיש. וזה היה רק לילה אחד בשבילי. עבור הילדים האלה זה לא מסתכם בלילה, זה כל יום. לחיות מחסדים, בהישרדות תמידית, כשאתה לא חושב על העתיד שלך אלא רק על דבר אחד, מה אני אוכל ואיפה אני אשן הלילה?".

עוד ב-

אמא של אלין כהן תחת מתקפה: "ניסו לרצוח אותי"

לכתבה המלאה

בתוך המציאות החשוכה הזו, ארגונים כמו "בית השאנטי" מהווים את קו ההגנה האחרון והחיוני ביותר עבור הילדים הללו. בית השאנטי (הפועל בתל אביב ובדרום) מפעיל בית חם לבני נוער בגילאי 14-21, ללא צורך בהפניה רשמית, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. נער יכול פשוט לדפוק בדלת, ולקבל מיטה, מקלחת חמה, ארוחה מבושלת ואוזן קשבת, בלי שאלות ובלי ביורוקרטיה.