ביום, גן מאיר עמוס בתינוקות צוחקים על הדשא, הורים השותים קפה וכלבים שמתרוצצים במתחם המגודר. אלא שעם רדת החשיכה, כשהאורות החמים נדלקים בחלונות הבתים מסביב, הגן משנה את פניו לחלוטין. במקום שבו שיחקו ילדים בשעות האור, מוצאים את עצם בלילה נערים ונערות מחוסרי בית, המנסים לשרוד עוד לילה של קור, רעב ובדידות מזהרת.
יוצר התוכן יוני אלמקייס יצא להבין את המציאות הזו מקרוב. הוא העביר לילה שלם ברחובות,

מלווה בשאול מעוז, צעיר שגדל ברחוב, שרד, והצליח לצאת מהמעגל ההרסני בעזרת "בית השנטי". התוצאה הוא תיעוד אנושי מכווץ לב שמזכיר לכולנו את קיומה של מציאות מקבילה.

התובנה המטלטלת הראשונה של אלמקייס נוגעת לשקיפות של אותם נערים. "אתה רואה אותם ברחוב והם נראים נורמטיביים לחלוטין," הוא מתאר. "יש שלב בערב שבו כולם יושבים בגינה, שותים, מעשנים ומעבירים את הזמן. ההבדל הוא שבסוף הערב, כל אחד חוזר לבית שלו. הילדים האלה נשארים שם, מחפשים קרטונים לישון עליהם".

במהלך הסיור הלילי, הסכנות ברחוב הופכות מוחשיות. באחד הרגעים, נערה צעירה מבקשת טלפון רק כדי לשמוע קול של אדם קרוב. דקות ספורות לאחר מכן, ניגש אליהם סוחר סמים ומציע את מרכולתו. שאול לא מופתע, "יש ילדים שקונים. כשהמציאות בלתי נסבלת, הסמים הופכים לדרך היחידה לברוח, להקהות את הכאב והקור."

מזג האוויר הוא אויב אכזר לא פחות. כשהטמפרטורות צונחות, התחנות המרכזיות וקווי האוטובוס הארוכים הופכים ל"בית זמני". בני הנוער פשוט עולים לאוטובוס שנוסע, מתיישבים במושב האחורי ונרדמים, רק כדי לזכות בכמה שעות של קורת גג נעה וחימום.

אחד הרגעים המצמררים בסיור הוא העדות של שאול על תקופתו כילד רחוב, החושפת כיצד הרעב מוחק כל גבול שילד נורמטיבי מסוגל לדמיין, "הייתי רואה פיתה זרוקה ברחוב, לוקח ואוכל אותה. פעם ראיתי סוכריית טופי מכוסה בנמלים. ניקיתי אותה קצת ואכלתי מרוב רעב. אבל מעולם לא רציתי שירחמו עליי, אז הייתי משחק אותה 'הבחור המצחיק'."

אך מעבר למחסור הפיזי, הכאב הנפשי הוא זה שמותיר את הצלקת העמוקה ביותר. אלמקייס מספר כי הרגע שריגש אותו יותר מכל היה ההליכה המשותפת בכרם התימנים, המקום בו שאול נהג להסתובב כילד.

"הייתי הולך בחושך ורואה את המשפחות נכנסות לבתים שלהן," משחזר שאול. "בחוץ חשוך וקר, ובפנים אור צהוב וחם. הייתי ממש רוצה לדפוק על דלת ולהגיד 'מה קורה?'. רק רציתי להיכנס. להיות חלק ממשפחה."

"להיות בודד זה הרבה יותר נורא מלהיות לבד," מוסיף יוני. "לראות מחזה כזה כשאתה בחוץ  זה שבר אותי לגמרי. להסתובב שם עם מצלמה ומיקרופון הייתה תזכורת תמידית לכמה אני פריבילג. בסוף היום אני מוריד את המצלמה וחוזר לישון בבית. לילדים האלה אין את הפריבילגיה הזו".

עבור אלפי בני נוער בסיכון, ארגונים כמו בית השנטי אינם רק עמותה, הם קו ההגנה האחרון בין חיים למוות. הבתים (בתל אביב ובמדבר) מעניקים מחסה לבני נוער בגילאי 14-21, ללא הפניה רשמית, 24/7, 365 ימים בשנה. ארוחה חמה, מקלחת, מיטה ואוזן קשבת ללא שאלות מיותרות.
כחלק מקמפיין גיוס חירום נרחב להמשך פעילות העמותה, חברו יחד משרד הפרסום ראובני פרידן וסוכנות הייצוג "יולי" למהלך יוצא דופן. המטרה, לרתום את עולם האופנה, התרבות והרשתות החברתיות לעשייה שמצילה חיים. במרכז הקמפיין עומדים שני מהלכים מרכזיים, הסרט התיעודי של אלמקייס ומעוז, ויריד האופנה החברתי "שנטי שיק". היריד, שנולד מתוך יוזמה של הדוגמנית נעם פרוסט, יציע למכירה פריטי אופנה ויד שנייה שנתרמו על ידי עשרות משפיענים ומובילי דעת קהל. אירוע "שנטי שיק", יתקיים ביום שישי 26.6 החל מהשעה 10:00 בבית השנטי בתל אביב.

עוד ב-

שלי מהאח הגדול נפרדה בדמעות: "הייתה לי תחושת בטן"

לכתבה המלאה

בסיומו של הלילה ההוא, אלמקייס מתאר תחושת תשישות מוחלטת. "אני עייף, רעב וגמור. וזה היה רק לילה אחד בשבילי. עבור הילדים האלה זה כל יום. לחיות בהישרדות תמידית."
המסר שלו לציבור חד וברור הכירו בפריבילגיה, אם יש לכם קורת גג ומשפחה לחזור אליה, זכיתם. אל תקחו זאת כמובן מאליו, ובחרו בחיים, תמכו ב"בית השנטי". התמיכה הציבורית היא מה שמאפשר לילדים האלה להפסיק לשרוד, ולהתחיל לחיות. השותפות בין קהילת האופנה ל"בית השנטי" מוכיחה שוב כיצד חשיפה והשפעה יכולות, פשוטו כמשמעו, לשנות מציאות ולהעניק בית חם למי שכל כך זקוק לו.