לפני שנה, כשמירי מסיקה וקרן פלס הכריזו על מופע משותף, לא מעט תהו אם שתי זמרות שנמצאות כבר יותר משני עשורים בפסגת המוזיקה הישראלית יצליחו לחלוק במה מבלי שאחת תאפיל על השנייה. אחרי ההופעה השביעית שלהן, שהתקיימה אמש בהיכל מנורה מול אולם מלא עד אפס מקום, התשובה כבר ברורה.

רגע ה"חתונה" של השתיים על הבמה, כמחווה לט"ו באב ולחברות ההדוקה בין השתיים שנמשכת על פני יותר משני עשורים, היה אחד הקטעים המשעשעים של הערב. מי שחיפש רפרנס לפופ העולמי יכול היה למצוא אותו במדונה, בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה בטקס ה-MTV  המפורסם ב-2003. המופע הזה לא נשען על גימיקים, או על כל מיני מהלכים מתאמצים או מהונדסים אלא על משהו הרבה יותר פשוט – שני קטלוגים אדירים, שתי זמרות מצוינות וכימיה מושלמת.

בשנים האחרונות התרגלנו להפקות מושקעות שמנסות להרשים עם מסכי לד, פירוטכניקה, רקדנים ואפקטים. אצל מסיקה ופלס הכול עובד בדיוק ההיפך. אין כאן ניסיון לגנוב את ההצגה באמצעות התפאורה, כי הן עצמן ההצגה. שתי זמרות, עיבודים מעולים לשירים האייקונים של השתיים, עשרות להיטים והמון כימיה טבעית ביניהן.

מסיקה, שמופיעה בימים אלה גם במחזמר "מצחיקונת", ופלס, שלאחרונה ציינה 20 שנה לאלבום הבכורה שלה - אלבום שבמידה רבה הגדיר מחדש את מקומה של הזמרת - היוצרת במוזיקה הישראלית – מגיעות למופע הזה ממקום בטוח ועם רקורד ארוך מאוד. הן מזמן כבר לא צריכות להוכיח שום דבר ואולי בגלל זה גם אין ביניהן מאבק על מרכז הבמה. להפך. הן מפרגנות, צוחקות, מחליפות ביניהן שירים ומבצעות את הלהיטים שלהן עם עיבודים מקוריים ועוצמתיים שמתאימים להופעה בהיכל ענק כמו מנורה.

האורחות השתלבו בצורה טבעית. שירי מימון, שפרצה בערך באותה תקופה, עלתה לשרשרת של ביצועים סוחפים עם "הוריקן" ו"השקט שנשאר", ובהמשך הצטרפה גם ריקי גל – אחת הזמרות שהשפיעו על מסיקה ופלס יותר מכל שסחפה גם היא את קהל והוכיחה שהיא עדיין "נערת רוק". למרות ששמן של השתיים הופיע בפוסטר של ההופעה נוכחותן לא הרגישה כמו הופעות אורח שנועדו לייצר כותרות, אלא כמו חלק אינטגרלי מהמופע. הן נשמעו טוב, הכימיה ביניהן הייתה טבעית והן הצליחו לסחוף את הקהל.

אחד משיאי הערב הגיע לקראת הסיום, כשמסיקה, פלס ומימון ביצעו יחד את "באת אליי פתאום". בלי רעש מסביב ובלי אפקטים, שלושה קולות מצוינים הספיקו כדי לייצר את אחד הרגעים היפים של הערב.

גם דור ההמשך קיבל מקום על הבמה, כשילדיהן של השתיים, יובל זך ואורי טור, השתלבו בנגינה. זו הייתה כביבכול  תוספת קטנה, אבל כזו שהשתלבה בטבעיות באופי המשפחתי והלא מתאמץ של המופע והצליחה, בצדק, להלהיב מאוד את הקהל ולסמן את דור ההמשך של המשפחה.

המופע בנוי כך שהקהל עובר שוב ושוב בין העולמות המוזיקליים של מסיקה ושל פלס. פעם זו בלדה אינטימית, נוגה ומלודרמטית, ופעם להיטים בעיבודי רוק סוחף שמרים את כל האולם. המעברים האלה הם אחת החוזקות הגדולות של הערב. מסיקה ופלס שולטות לחלוטין באנרגיה של ההופעה ובקהל שיושב מולן – הן יודעות בדיוק מתי להוריד את היכל מנורה לשקט מוחלט, ומתי להרים אותו על הרגליים. במשך יותר משעתיים הן כמעט מהפנטות את הקהל, לא באמצעות גימיקים אלא בזכות הנוכחות שלהן, הכימיה ביניהן והעובדה שעל במה אחת נמצאים עשרות שירים שהפכו לפסקול של יותר משני עשורים.

הכוח של המופע נמצא גם ברפרטואר. לכל אחת מהן יש מספיק להיטים כדי למלא לבדה את היכל מנורה, אבל דווקא החיבור ביניהן מעניק לשירים חיים חדשים. פעם מסיקה שרה את פלס, פעם פלס שרה את מסיקה, וכל אחת מצליחה לקחת את השירים של השנייה למקום אחר מבלי לפגוע בזהות המקורית שלהם.

עוד ב-

באד באני ממשיך להפציץ: כך שבר את שיא ההכנסות בכל הזמנים

לכתבה המלאה

וזה אולי הניצחון הגדול של מירי מסיקה וקרן פלס. לא עוד סולד אאוט, ולא עוד שיתוף פעולה יחצני, אלא היכולת לקחת שתי קריירות ענק, שני קטלוגים מהחזקים שנכתבו כאן בעשרים השנים האחרונות ושתי פרסונות חזקות– ולהפוך אותן למופע שיש לו זהות משלו. לא מעט שיתופי פעולה במוזיקה הישראלית נולדים מתוך רעיון שיווקי. במקרה של מסיקה ופלס, נדמה שהקהל מגיע פשוט כי הוא רוצה לראות אותן יחד. אחרי שבע הופעות משותפות, קשה להתווכח עם התוצאה.