תרבות ופנאי

"סוף רחוב האלון": אן האת'ווי נלחמת בדינוזאורים | ביקורת סרט

שיתוף הפעולה בין ג'יי ג'יי אברמס לאן האת'ווי מוליד מותחן הישרדות מהודק ב-90 דקות בלבד. כל הפרטים על השילוב בין נוסטלגיה, דרמה ודינוזאורים רעבים | כל הפרטים

אביב עגיב | 16/8/2026 12:10 עקבו אחרינו בגוגל

אן האת'ווי לא נחה לרגע. בעוד "אודיסאה" בכיכובה עדיין שולטת בראש טבלת שוברי הקופות, ורגע אחרי ש"השטן לובשת פראדה" סיים בהצלחה את הריצה הקולנועית שלו, היא מפציעה בסוף השבוע גם ב"סוף רחוב האלון", שמסתמן גם הוא כלהיט. ואם לשפוט לפי הביקורות שכבר פורסמו, מדובר באחד מסרטי הקיץ הכיפיים של העונה.

"סוף רחוב האלון" מפגיש בין שני מוחות קולנועיים מעניינים: ג'יי ג'יי אברמס, שאחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של הקולנוע והטלוויזיה, ודייוויד רוברט מיטשל ("מישהו עוקב אחריי"). העלילה מתרחשת בשלהי שנות ה־80, והבחירה הזאת מורגשת כמעט בכל רגע מהמוזיקה והעיצוב ועד לשלל הרמזים והרפרנסים שפזורים לאורך הסרט.

במרכז העלילה נמצאת משפחה שמבחוץ נראית כמעט אידיאלית, אבל מבפנים הכול מתחיל להתפרק. דניס (אן האת'ווי, שכרגיל נעימה וכריזמטית) וגרג (יואן מקגרגור) מנהלים חיים שלווים למדי עם שני ילדיהם, אודרי (מייזי סטלה) ובריאן (כריסטיאן קונברי, "חומר דוב"), ועם כלבם האהוב.

די מהר האידיליה המשפחתית נסדקת. גרג מסתיר את העובדה שפוטר מהעבודה וגם את העיסוק החדש שלו, דניס מאבדת את סבלנותה ומנסה למלא את החלל והתסכול בכתיבת רומן, והמתח בבית הולך וגובר. ואז מגיע הרגע שבו הסרט משנה כיוון לחלוטין: אירוע מוזר ועל־טבעי מעתיק את המשפחה אל תוך חוות דינוזאורים, ומכאן הדרמה המשפחתית הופכת למותחן הישרדות סטייל "פארק היורה".

וזה גם השלב שבו הסרט באמת מעלה הילוך. קטעי האקשן והמרדפים עובדים מצוין, יש לא מעט רגעים מותחים וגם כמה סצנות שבהן הדינוזאורים לא מהססים לנשנש את הקורבנות שלהם. זה לא סרט אימה, אבל הוא בהחלט יודע לייצר מתח ולספק חוויית צפייה מהנה.

בדומה לסרטים כמו "מקום שקט" או "הבלתי אפשרי", גם כאן כוח חיצוני קיצוני מעמיד משפחה שכבר נמצאת במשבר במבחן ומאלץ אותה להתאחד כדי לשרוד. זו לא נוסחה חדשה, אבל במקרה הזה היא עובדת היטב. המרדף והמאבק על החיים מחזירים את בני המשפחה זה אל זה, מבלי שהסרט שוכח בדרך שהוא קודם כול סרט קיץ שנועד לבדר.

קשה גם שלא לחשוב במהלך הצפייה על "קלוברפילד" המעולה, שגם בו הייתה טביעת האצבע של ג'יי ג'יי אברמס. אלא ששם חלק גדול מהאפקטיביות הגיע מהמסתורין ומהתחושה שלאורך הסרט אתה אף פעם לא באמת יודע מה קורה או לאן הכול הולך.

דווקא האלמנט הזה חסר כאן. בשלב מסוים "סוף רחוב האלון" כבר חושף את הקלפים שלו והכיוון הופך די ברור, ולכן חלק מאלמנט ההפתעה הולך לאיבוד. חבל, כי ציפיתי למעט יותר מסתורין מסרט שאברמס חתום עליו.

ועדיין, עבודת הבימוי מהוקצעת מאוד. קטעי האקשן עשויים היטב, המרדפים אפקטיביים והקצב נשמר כמעט לכל אורך הסרט. גם מבחינה ויזואלית הוא נראה טוב, והמעבר מהעולם המשפחתי והנוסטלגי של תחילת הסרט לכאוס שמגיע בהמשך נעשה בצורה משכנעת.

האת'ווי ומקגרגור הם חלק גדול מהסיבה שזה עובד. האת'ווי מביאה איתה את החן והנוכחות הרגילים שלה, ומקגרגור הוא פרטנר מצוין עבורה. גם כשהעלילה הופכת למופרכת לחלוטין, השניים מצליחים להשאיר משהו אמין ביחסים ביניהם ולתת לסיפור המשפחתי מספיק משקל בין מרדף אחד לשני.

ויש עוד יתרון משמעותי: האורך. "סוף רחוב האלון" מסתפק בכשעה וחצי ולא נגרר לשעתיים וחצי כמו לא מעט סרטים מהסוג הזה. הוא זורם, מתקדם בקצב טוב וכמעט לא נמרח. בעולם שבו כל סרט קיץ שני מרגיש מחויב להפוך לאירוע אפי, יש משהו מרענן בסרט שיודע לספר את הסיפור שלו, לספק את האקשן ולסיים בזמן.

"סוף רחוב האלון" לא ממציא מחדש את ז'אנר סרטי ההישרדות, והמסתורין שלו בהחלט יכול היה להיות אפקטיבי יותר, אבל הוא עושה את רוב הדברים האחרים נכון. הוא מותח, קצבי, מהוקצע ובעיקר כיפי. יש כאן משפחה במשבר, נוסטלגיית אייטיז, מרדפים, דינוזאורים רעבים, אן האת'ווי ויואן מקגרגור וכל זה ארוז בשעה וחצי שעוברת מהר מאוד.