תרבות ופנאי

הכישרון של גברת הייסמית': משחק שמחזיר את קסם הקולנוע משנות ה-90

הלן מירן ואלדן ארנרייך מתעמתים במשחק מוחות שנון ומניפולטיבי בביתה המבודד של הסופרת פטרישיה הייסמית'. למרות כמה תפניות לא אחידות, "הכישרון של גברת הייסמית'" מצליח לשחזר בהצלחה את האווירה האפלה והמתח של מותחני שנות התשעים. ציון 4 כוכבים | אביב עגיב
הכישרון של גברת הייסמית (צילום קולנוע לב)
בשנת 1999 יצא לאקרנים "הכישרון של מר ריפלי", בכיכובם של מאט דיימון, גווינת' פאלטרו וג'וד לאו, המבוסס על ספרה של פטרישיה הייסמית' משנת 1955. הייסמית', שכמה מיצירותיה הפכו לקלאסיקות קולנועיות, בהן "זרים ברכבת" של היצ'קוק, מזוהה יותר מכול עם דמותו של טום ריפלי, גיבורם של חמישה רומנים.
כעת מגיע "הכישרון של גברת הייסמית'", שלכאורה עוסק בסופרת עצמה, אבל בפועל מתגלה כבן דוד נוסף במשפחת ריפלי וכמחווה לעולם האפל והמניפולטיבי שיצרה.
הייסמית' (הלן מירן, זוכת האוסקר על "המלכה") מוצגת כסופרת מרירה, נבזית, גזענית ושונאת אדם, המסתגרת בביתה בשווייץ ומסרבת לשתף פעולה עם הוצאת הספרים שלה. כדי לשכנע אותה לכתוב ספר נוסף נשלח אליה אדוארד (אלדן ארנרייך), עובד צעיר בהוצאה שמעריץ אותה ואף מספר לה שהיא הסיבה שבגללה בחר להיכנס לעולם הספרים.
אלא שהמפגש ביניהם מתחיל בקבלת פנים עוינת ומתפתח בהדרגה למשחק מוחות מתוחכם, שבו הסופרת מנסה לתמרן אותו, לבחון את חולשותיו ולדחוף אותו לקצה. ככל שהסיפור מתקדם, יחסי הכוחות משתנים, עד שבשלב מסוים כבר לא ברור מי שולט במי ומי בעצם משחק את המשחק של האחר.
במקביל מתפתח ציר עלילתי נוסף, שבמרכזו קלמנטיין בלפור (אוליביה קוק, "בית הדרקון"), צעירה שאדוארד פוגש בתחילת הסרט, והקשר ביניהם הופך בהמשך לחלק מרכזי מהתעלומה.
אחד הדברים שעובדים כאן נהדר הוא הדיאלוגים בין מירן לארנרייך. הם שנונים, אינטליגנטיים, לעיתים משעשעים, ובעיקר מצליחים לייצר מתח כמעט בלי שהדמויות יצטרכו לעשות דבר מלבד לדבר. מירן פשוט נפלאה ומתענגת על כל רגע בתפקיד. היא מגלמת סופרת בלתי נסבלת, עוקצנית ומלאת מרירות, ובכל זאת קשה שלא לחבב אותה ולהוריד ממנה את העיניים.
אני לגמרי הייתי מעניק לה מועמדות לגלובוס הזהב על התפקיד הזה. אבל מי שמרשים לא פחות הוא ארנרייך, שעושה כאן עבודה נהדרת ומחזיק מולה את המסך בביטחון מרשים. יש בו שילוב של כריזמה, איפוק ומסתורין, ובעיניי הוא כבר נמצא בשורה הראשונה של השחקנים בני דורו. הוא בהחלט ראוי לתפקידים גדולים ולמעמד משמעותי יותר בהוליווד.
גם מבחינה קולנועית מדובר בעבודה מוקפדת. הבמאי אנטון קורביין ("האמריקאי", "איש מבוקש מאוד") בונה את המתח בסבלנות ונותן מקום למשחק ולדיאלוגים. הצילום של רובי ראיין יפהפה, במיוחד באופן שבו הוא משתמש בבית המבודד ובנופים השווייצריים כדי להעצים את תחושת הניכור והמסתורין. העריכה של אנדרו הולם שומרת על קצב מדוד בחלק הראשון, ובהמשך מאפשרת לעלילה לצבור תאוצה ולהפוך למותחן של ממש. 
יותר מכול, הסרט הזכיר לי את מותחני שנות התשעים. יש בו משהו מהקולנוע של אותה תקופה, עם דמויות מורכבות, אווירה מוקפדת, דיאלוגים חכמים ומתח שנבנה בהדרגה. אלו בדיוק הסרטים שכמעט נעלמו מהמסך הגדול לטובת הפקות ראוותניות יותר. נכון, לא כל התפניות העלילתיות עובדות באותה מידה, והסרט אינו מגיע לפסגות של "הכישרון של מר ריפלי", אבל הוא בהחלט מצליח לשחזר משהו מהתחכום ומהאווירה שהפכו אותו ליצירה בלתי נשכחת.
 
עקבו אחרינו
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה