תרבות ופנאי

"קלייפייס": סרט האימה החדש של DC מפתיע לטובה ומספק את הסחורה

אחרי האכזבה מ"סופרגירל", ביקום הקולנועי של DC יכולים סוף סוף לרשום הצלחה. "קלייפייס", בבימויו של ג'יימס ווטקינס, הוא סרט אימת גוף אפקטיבי, אכזרי ולעיתים קשה מאוד לצפייה, שמצליח לעמוד בזכות עצמו גם בלי להישען על גיבורי העל המוכרים. ציון: 4 כוכבים

עקבו אחרינו בגוגל

אביב עגיב | 25/10/2026 14:40

הסרט קלייפייס Clayface (צילום טוליפ אנטרטיינמנט)

אחרי שנים שבהן סרטי הקומיקס התרגלו לספק לנו פחות או יותר את אותה הנוסחה, מגיע "קלייפייס" (Clayface), שמוכיח שאפשר לעשות משהו קצת אחר עם הדמויות של DC. הפעם לא מדובר בעוד סרט גיבורי על עמוס באפקטים, קרבות והצלת העולם, אלא בסרט אימה לכל דבר, כזה שלא חושש להיות אלים, מטריד ואפילו דוחה בחלקים ממנו. באופן די מפתיע, זה גם עובד מצוין.

את הסרט ביים ג'יימס ווטקינס, שביים בין היתר את "אגם עדן" ואת "אל תוציא מילה", ועושה כאן עבודה אפקטיבית מאוד. ווטקינס מבין היטב כיצד לייצר מתח ואי־נוחות, ובעיקר כיצד להשתמש באלימות ובזוועות מבלי להפוך את הסרט לרצף סתמי של סצנות מדממות. זהו סרט האימה הראשון של DC Studios במסגרת היקום הקולנועי החדש, ולמרות השיוך לעולם הקומיקס, הוא מצליח לגבש לעצמו זהות קולנועית עצמאית לחלוטין.

במרכז העלילה ניצב מאט הייגן, בגילומו המצוין של טום ריס האריס, שחקן צעיר שנמצא בתחילתה של קריירה מבטיחה. אלא שהסתבכות אכזרית עם גורמי פשע מובילה לפגיעה קשה בפניו, ובהמשך גם להתרסקות חייו האישיים והמקצועיים. כשהוא נחשף לטיפול ניסיוני שעשוי להשיב לו את מה שאיבד, הוא נאחז בתקווה לחזור לחייו הקודמים. אלא שלפתרון הזה יש מחיר כבד, ומהרגע הזה הסרט מקבל תפנית והופך למסע נקמה אכזרי וחסר רחמים.

מבלי להיכנס לספוילרים, מדובר בסיפור נקמה קלאסי, כזה שמתחיל מתוך רצון מובן לתקן עוול, אבל מתפתח בהדרגה לאובדן שליטה ולאובדן צלם אנוש, תרתי משמע. במובן הזה, הסרט הזכיר לי לפרקים את "חניבעל: מקור הרוע" משנת 2007, שגם בו נקמה אישית הופכת בהדרגה לתהליך שבו הדמות המרכזית מאבדת את הגבולות המוסריים שלה.

אלא שב"קלייפייס" נוסף לסיפור הזה ממד פיזי מחריד במיוחד. הסרט משתייך לז'אנר אימת הגוף (Body Horror), שעוסק באחד הפחדים הבסיסיים ביותר שלנו: מה קורה כשהגוף שלנו מתחיל לבגוד בנו, להשתנות ולהפוך למשהו שאנחנו כבר לא מזהים או מסוגלים לשלוט בו.

זה כמובן לא ז'אנר חדש. די להיזכר ב"הזבוב" של דיוויד קרוננברג משנות ה-80, מהסרטים הבולטים בתחום, או ב"יופי מסוכן" מהשנים האחרונות, שהחזיר את אימת הגוף למרכז השיח הקולנועי. "קלייפייס" לא ממציא את הגלגל, ויש בו לא מעט אלמנטים מוכרים מסרטים קודמים, אבל הוא בהחלט מצליח לקחת את החומרים האלה ולייצר מהם סרט בעל אופי משלו.

קרדיט:טוליפ אנטרטיינמנט

קרדיט:טוליפ אנטרטיינמנט

אחד היתרונות המשמעותיים של הסרט הוא שהוא לא מנסה לרכך את האימה לטובת קהל גיבורי העל. יש כאן לא מעט קטעים קשים מאוד לצפייה, חלקם אפילו מזעזעים, וחובבי הז'אנר בהחלט יקבלו את מבוקשם. העיצוב החזותי, האיפור והאפקטים מצליחים לייצר תחושת גועל אמיתית, אבל הם גם משרתים את הסיפור ולא קיימים רק כדי לזעזע את הצופה.

טום ריס האריס מחזיק את הסרט היטב, בעיקר משום שהוא מצליח לייצר דמות שאפשר להבין את המניעים שלה גם כשהמעשים שלה הופכים לבלתי נסבלים. המעבר משחקן שאפתן שמאבד הכול לאדם שהנקמה משתלטת על חייו נעשה בצורה משכנעת, והוא מעניק לדמות ממד אנושי שגם ברגעים הקיצוניים ביותר לא נעלם לחלוטין. לצדו, נעמי אקי מספקת הופעה טובה, ובכלל מדובר בסרט שנהנה ממשחק משכנע ומבימוי שיודע מה הוא רוצה מעצמו.

עם זאת, הסרט אינו חף מבעיות. המחצית הראשונה מתקדמת בקצב מעט איטי, ויש רגעים שבהם נדמה שאפשר היה להדק את התסריט ולוותר על כמה סצנות. גם מבחינה עלילתית, לא כל הבחירות של היוצרים משכנעות באותה מידה. אבל ככל שהסרט מתקדם, ובעיקר במחצית השנייה שלו, הוא תופס גובה באופן משמעותי, הופך לאינטנסיבי יותר ומצליח לשמור על רמת אפקטיביות גבוהה עד לסיומו.

מה שמעניין במיוחד הוא ש"קלייפייס" כמעט אינו זקוק למותג DC כדי לעבוד. אפשר היה לנתק אותו לחלוטין מעולם גיבורי העל ועדיין לקבל סרט אימה מוצלח שעומד בזכות עצמו. אין כאן צורך בהיכרות מוקדמת עם הדמות, עם באטמן או עם הסרטים הקודמים. מדובר בסיפור סגור יחסית, כזה שיודע להחזיק את הצופה גם בלי להבטיח לו מפגשים עתידיים עם גיבורי קומיקס אחרים.

וזה אולי ההישג המרכזי שלו. אחרי האכזבה מ"סופרגירל", שהגיע מוקדם יותר השנה, "קלייפייס" מחזיר ל-DC חלק מהעניין שאבד בדרך. הוא מוכיח שהיקום הקולנועי החדש לא חייב להתבסס רק על הפקות ענק ועל דמויות מוכרות, ושיש מקום גם לסרטים קטנים יותר, קודרים ואכזריים, שפונים לקהל אחר לחלוטין.

היקום המאותחל של DC, שאחת המסגרות המרכזיות שלו נקראת "אלים ומפלצות", מקבל כאן ביטוי מעניין במיוחד דווקא מהצד של המפלצות. ואם זו האינדיקציה לכיוון שאליו האולפנים מוכנים ללכת, בהחלט יש סיבה לאופטימיות.

עוד ב-

"חיות אדם" בנטפליקס: אפילו בן אפלק לא מצליח להציל את המותחן הפוליטי

לכתבה המלאה

בסופו של דבר, "קלייפייס" הוא סרט אימה מוצלח מאוד, שלא מנסה להיות גדול יותר ממה שהוא. הוא אכזרי, עשוי היטב, קשה לצפייה לפרקים ונהנה מבימוי אפקטיבי ומשחק מצוין. נכון, הוא לא מושלם, והמחצית הראשונה הייתה יכולה להיות מהודקת יותר, אבל כשהוא נכנס לקצב הוא בהחלט מספק את הסחורה.