דעות

טקס הזיכרון ליצחק רבין: היעדרות ראש הממשלה אינה עניין טקסי בלבד

היעדרותו של בנימין נתניהו מטקס הזיכרון ליצחק רבין מעלה שאלות על אחריות מנהיגותית, על גבולות המחלוקת הפוליטית ועל משמעותה של ממלכתיות. מורשתם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין נבחנת לא רק במילים, אלא גם בדוגמה האישית

עקבו אחרינו בגוגל

יאיר אבידן | 25/10/2026 15:27

ביום חמישי ה-22 באוקטובר, ציינו 31 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הממשלה הייתה מיוצגת בטקסי הזיכרון, אך ראש הממשלה עצמו נעדר. בטקס המרכזי בהר הרצל לא נשמע נאום מטעמה. ההבחנה הזאת חשובה: המדינה לא נעדרה מהטקסים, אבל מי שעומד בראשה בחר שלא להתייצב, וקולה של הממשלה לא נשמע במקום שבו הוא נדרש במיוחד.

יש רגעים שבהם נוכחות היא אמירה. טקס ממלכתי אינו רק לוח זמנים, זר ונאום. הוא סמל ציבורי: הדרך שבה המדינה מכירה באדם שנרצח, מכבדת את זכרו ומעבירה לדור הבא את הגבולות שעליהם נשענת חברה חופשית. השתתפותם של נציגי הממשלה חשובה, אך אינה מחליפה את ראש הממשלה. ממנו מצופה להתייצב, להביע כבוד והערכה, ולומר בקול ברור כי אלימות, הסתה ודה-לגיטימציה אינן חלק מהמאבק הפוליטי. גם היעדרות היא מסר וגם שתיקה היא בחירה.

הטקס התקיים חמישה ימים לפני הבחירות הצפויות לכנסת. איני יודע מה היו השיקולים שהנחו את ראש הממשלה, ואינני מבקש לייחס לו מניע שאינני יכול לדעת. אבל העיתוי מעורר שאלה שאי אפשר לעקוף: האם שיקול פוליטי או אלקטורלי גבר על החובה הממלכתית? מנהיגות נמדדת גם ברגע שבו נדרש אדם להניח את החשבון הפוליטי בצד ולהופיע בשם הציבור כולו – לרבות מי שחולקים עליו.

הסוגיה הזאת כואבת במיוחד על רקע מה שקדם לרצח. באוקטובר 1995 עמד בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, במרפסת הנואמים בכיכר ציון בהפגנה שבה הונפה כרזה שבה הוצג רבין במדי אס-אס ונשמעו קריאות קשות נגדו. אף שנתניהו ומנהיגים נוספים שהיו במרפסת אמרו לאורך השנים כי לא ראו את הכרזה ולא היו מודעים לקיומה בזמן ההפגנה ואף שהאחריות הפלילית לרצח יצחק רבין מוטלת על יגאל עמיר, שביצע אותו – שבה ועולה שאלה ציבורית נפרדת: מה מוטל על מנהיג לעשות כשהשיח סביבו חוצה גבולות, כשהיריב הפוליטי מוצג כבוגד וכאויב, וכשהשפלה ושיסוי נעשים חלק מן האווירה? מנהיג אינו אחראי לכל מעשה של אדם בקהל אך הוא כן אחראי לדוגמה שהוא נותן ולגבולות שהוא מציב.

וכאן אני חוזר אל זאב ז'בוטינסקי ואל מנחם בגין – לא כדי לדבר בשמם, ולא כדי להעמיד תקופה אחת במקום תקופה אחרת. אני שואל מהי המשמעות של המורשת שהם השאירו למי שמבקשים להמשיך את דרכם. אצל ז'בוטינסקי, ה"הדר" הבית"רי לא היה קישוט ולא נימוס חיצוני בלבד. הוא תבע דרך חיים של נאמנות, דרך ארץ, כבוד לזולת ומשמעת עצמית. הוא תבע שכל צעד וכל פעולה יעידו על אצילות האדם. במובן זה הדר אינו מתבטא רק באופן שבו אדם נוהג בכוחו, אלא גם באופן שבו הוא מדבר על יריבו וביכולת לרסן את עצמו דווקא כשהמחלוקת עמוקה.

גם מנחם בגין לא ויתר על מאבקו ולא הסתיר את תהום המחלוקת בינו לבין יריביו. ובכל זאת, במאמרו "לא תהיה מלחמת אחים", שפורסם בשנת 1944 בשעה שהיישוב היהודי היה קרוע בעימות פנימי חריף סביב המאבק בשלטון הבריטי, הוא הציב גבול לפיו מאבק פוליטי ולאומי אינו מצדיק מלחמת יהודים ביהודים בכוח הנשק. בגין נימק זאת בראייה היסטורית ולאומית, רחבה מן היריבות של הרגע. זה אינו שיעור בפשרה בכל מחיר. זהו שיעור באחריות כאשר אפשר להיאבק, להתנגד ולחלוק בחריפות, ובכל זאת לזכור שהמחנה שמנגד הוא חלק מאותו עם ומאותו בית.

מורשת נבחנת בהתנהגות ואינה עוברת בירושה באמצעות שם, סמל או נאום. בהתאם לזו נבחן האם אפשר לנהל מחלוקת בלי להשפיל, להסית ולפרק את השותפות; האם מנהיג מוכן לומר גם לאנשיו שיש קווים שאסור לחצות; והאם הוא מתייצב ברגע שבו נוכחותו יכולה לסמן מה המדינה מכבדת ועל מה היא אינה מוכנה לוותר. זהו המבחן למי שמבקשים בוודאי לרשת את המסורת הרוויזיוניסטית, וזהו גם מבחן לכל מנהיג בישראל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום פלאש90/חיים גולדברג)

איננו זקוקים להסכמה פוליטית אחידה. אנחנו זקוקים לבסיס ערכי משותף: כבוד האדם, אחריות, איפוק והכרה בכך שהיריב הפוליטי הוא חלק מאותו בית. הבסיס הזה אינו מובן מאליו. תרבות של כבוד ואחריות נבנית לאורך זמן, אך יכולה להישחק כשמנהיגים שותקים במקום לדבר, נעדרים במקום להתייצב, או מאפשרים לשיסוי להיראות לגיטימי. היא עוברת לדור הבא בדוגמה האישית ובגבולות שמנהיגים מציבים.

כואב לי, ואני מתקשה למצוא מילים מול הפגיעה. יום הזיכרון אינו נבחן רק בטקסים ובדברים שנאמרים על יצחק רבין. הוא נבחן גם במה שהמנהיגים עושים ובמה שהם בוחרים שלא לעשות. חברה שמבקשת להמשיך להתקיים כאן יחד חייבת לדעת לחלוק בלי להפוך את המחלוקת למלחמת אחים.

עוד ב-

ביום שאחרי הבחירות: המבחן האמיתי של הממשלה הבאה

לכתבה המלאה

כאשר ראש הממשלה נעדר מהאירוע וקולה של הממשלה אינו נשמע, החסר אינו טקסי בלבד. הוא תרבותי, ערכי וחברתי; הוא נוגע בשאלה איזו דוגמה אנחנו משאירים לילדינו, ואיזה בית יהיה להם כאן.

*הכותב, יאיר אבידן, הוא דירקטור ופעיל חברתי; לשעבר המפקח על הבנקים.