בשוך התדהמה הראשונית, ניתוחי הפרשנים ונאומי המנצחים – לציבור החילוני אין על מי להתגולל מלבד על עצמו. מאחורי התיאור המכליל של "שיעור הצבעה נמוך" בבחירות לשלטון המקומי, עומדת חלוקה ברורה בין הרחוב החרדי שהצביע במספרים מרשימים, לבין החברה הכללית שרובה הדיר את רגליו מהקלפיות.

במידה רבה זה תמיד המצב במרוץ להנהגת הערים, אלא שהפעם – בצל המלחמה שמסיטה את הזרקור מההתמודדות – הפער בהתייצבות של שני המגזרים הגיע לשיא חדש, במיוחד בערים שבהן זהותו של ראש הרשות הייתה ידועה מלכתחילה.
 

עוד ב-

סקר חדש מפתיע: האם אחוז ההצבעה יגרום למהפכים בבחירות לרשויות?

לכתבה המלאה

כך למשל בירושלים, בשל הקונצנזוס סביב מועמדותו של משה ליאון, רבים לא טרחו לממש את זכותם – וכך הפסידו הזדמנות להשפיע על הרכב המועצה המקומית, שבו נוצר לראשונה רוב חרדי-חרד"לי אוטומטי. סיעת "התעוררות" החילונית, שבבחירות האחרונות השיגה 7 מושבים, צנחה הפעם ל-3 בלבד, ואי אפשר להמעיט בשינוי שייגזר מתוצאות כאלה על חלוקת התקציב בבירה ועל אורח החיים בשכונותיה.

כאן לא נעצרים הישגי החרדים: בצפת הצליח איש המגזר, יוסי קקון שמו, להדיח את ראש העירייה המכהן, שוקי אוחנה, כבר בסיבוב הראשון; בטבריה זכה המועמד מטעמם, בועז נבעה, תוך שדילג בקלילות מעל רון קובי, התקווה החילונית מהבחירות הקודמות; אפילו תושבי ערד, שאותה הנהיג בעבר בייגה שוחט המנוח, העדיפו את יאיר מעיין (הנתמך בידי חסידות גור) על פני נציג "יש עתיד", ניסן בן חמו. בכל המקרים האלה ניכר דפוס דומה: התגייסות המצביעים החרדים לגבור על המחנה הליברלי, לעיתים קרובות ברשימות משותפות עם "עוצמה יהודית" של בן גביר, תוך ניצול האווירה המנומנמת לצורך מיקסום כוחם הפוליטי.

אפשר להתקנא וגם ללמוד הרבה מהחברה הממושמעת שפוקדת את הקלפי המקומית, בשיעורים שלא פוחתים מהשתתפותה בבחירות הארציות; באותה הנשימה, יש מקום לחשוש שהתוצאה תשנה כבר בקרוב את הסטטוס קוו בערים מעורבות – מתקצוב זרמי החינוך השונים, דרך פתיחת עסקים בשבת ועד לסידורי התחבורה הפנימיים.

הסחף אחר בן גביר הקיצוני, שעמו אפילו נתניהו נמנע מלהצטלם עד לפני כשנה, ראוי לעוד כמה משפטים: נציגי הסיעה הנושאת את שמו נכנסו למועצות מקומיות בערים עם ציבור חילוני כמו ירושלים, עפולה, קריית עקרון, חצור, אשקלון, קריית גת ובית שמש – כמובן בנוסף ליישובים מעבר לקו הירוק. ספק אם יש תקדים למפלגה שיכולה להתגאות בהצלחה כזו כשהיא מתמודדת לראשונה בבחירות המקומיות – אירוע רב-זירתי שדורש פעילות לוגיסטית מורכבת ויצירת בריתות עם שותפים.

"אפשר להתקנא וגם ללמוד הרבה מהחברה הממושמעת שפוקדת את הקלפי המקומית" (קרדיט: פלאש 90/ הילל מאיר, אריק מרמור, חיים גולדברג, עטיה מוחמד)

לא רק שהמותג "עוצמה יהודית" נתפס היום כלגיטימי בחוגים רחבים בישראל – אלא שהתמיכה בו בולטת במיוחד בקרב תושבי הפריפריה והצעירים (במרחב המוניציפלי ניתן להצביע כבר מגיל 17). מדובר בסנטימנט שחורג מהפוליטיקה המקומית בלבד, ומתבטא גם בסקרי דעת הקהל לקראת אפשרות של בחירות כלליות.

מעניין לראות את ההיפוך שחל בסדרי העדיפות המנחים את התושבים בדרך אל הקלפי. בסיבוב הקודם, ב-2018, קשרי הון-שלטון גרמו לפגיעה משמעותית במועמדים – למשל ביונה יהב, שכלפיו נטען כי נמנע מלפעול במשך זמן רב נגד בתי הזיקוק בחיפה (ואף קבע כי האוויר שם "נקי כמו בשוויץ"!), על רקע יחסים החבריים עם משפחת עופר ששלטה בהם. כעת אותו יהב מוביל במרוץ, ככל הנראה בשל האכזבה שנחלו המצביעים מ"הרפתקת" מחליפתו, עינת קליש. להבדיל, גם מי שהסתבכו בפלילים – כמו רמי גרינברג מפתח תקווה שנעצר בחשד לשוחד, ואף יצחק רוכברגר מרמת השרון שהורשע במרמה והפרת אמונים – הצליחו הפעם לזכות בקלות בתמיכת הציבור. נראה שהמלחמה העניקה יתרון משמעותי לראשי עיריות מכהנים או קודמיהם, שצברו ניסיון משמעותי בתפעול השירותים לתושבים ולכן אינם נתפסים כ"הימור" – גם אם מולם עומדים שיקולים מתחרים כמו טוהר מידות.
 

עוד ב-

הבחירות בירושלים: הגוש הדתי בנסיגה, החרדים כבשו את כיכר ספרא

לכתבה המלאה

תוצאות ההצבעות צריכות לגרום להתפכחות במחנה הליברלי, שקיווה להתנחם בשלטון המקומי לאחר שורת מפלות במערכת הפוליטית הארצית. הרעיון של הגנה על אורחות חייו באמצעות בחירת ראש הרשות, או למצער השתתפות בקואליציה שירכיב, מפנה את מקומו (בינתיים אמנם מחוץ לאזור המרכז) להבנה שבערים מעורבות ניתן למשול גם בלי תמיכת החילונים. מנגנוני הבקרה הקיימים על סבירות ההחלטות של שרים וח"כים – כמו בג"ץ, סיקור תקשורתי או דו"חות מבקר המדינה – הרבה פחות אפקטיביים כשמדובר בזירה המקומית, המתנהלת לעיתים קרובות "מתחת לרדאר" של הגופים הללו.

כך קורה שמנהיג הרשות הנבחר הופך בחלק מהמקרים לכל יכול בגזרתו, לתקופה ארוכה בת 5 שנים. אלה כללי המשחק הידועים, שבו רבים מידי סברו שלא חשוב להשתתף וכעת גם ייאלצו לשלם את המחיר. לא מופרך להעריך שבעקבות הבחירות, משפחות בצד המפסיד ישאלו את עצמן אם מוטב לעבור לערים שמשקפות טוב יותר את ערכיהן – וגם זו, כמובן, החלטה לגיטימית. אדרבא: ראוי להעניק לראשי הרשויות עוד סמכויות לקביעת אופיו של המרחב הציבורי, באופן שיאפשר להם להתבדל זה מזה ולהתחרות על הרצון של תושבים לחיות בתחומי שליטתם.

לא רק את פינוי האשפה או המתנ"ס העיריות צריכות לנהל, אלא גם את שעות ההעשרה לתלמידים בבתי הספר, את מסלולי הנסיעה של האוטובוסים ואת דמותה של השבת המקומית. אוטונומיה מוגברת כזו רחוקה מ"תוכנית ההיפרדות" שהציעו פעילים חברתיים לפני המלחמה, ועדיין תאפשר לכל קבוצה בישראל לחפש את היישוב שבו תרגיש הכי בבית. כך הישראלים עצמם יוכלו לשלוח למנהיגיהם איתות ברור בדבר העדפותיהם והקווים האדומים שלהם, לא רק בהטלת פתקים לקלפיות אלא בעצם הבחירה היכן להתגורר.

בינתיים, האמת ניתנה להיאמר: הציבור הכללי שהציף את הרחובות בהפגנות על המהפכה המשפטית (בעד ונגד), והתגייס בהמוניו למילואים כדי להגן על המדינה במלחמה הנוכחית, חייב לעצמו חשבון נפש עמוק על ההיעדרות מהזירה המשפיעה ביותר על החיים עצמם: הבחירות שנוגעות הכי קרוב לבתים של כולנו.