מי שמחכה לחזרה לריבית של אחוז אחד, כנראה מחכה לעולם שכבר לא קיים. מוקדם יותר החודש הפחית בנק ישראל את הריבית המוניטרית ברבע נקודת אחוז בלבד. ההפחתה הצנועה אכזבה רבים, ובהם גם שר האוצר, אשר קיוו לירידה חדה יותר. אלא שלהערכתי, האכזבה הזו נשענת על ציפיות שאינן תואמות את המציאות הכלכלית. לא זו בלבד שהפחתות משמעותיות נוספות אינן נראות באופק, אלא שהציבור בישראל צריך להתחיל להתרגל לכך שעידן הריבית האפסית כבר מאחורינו.

ההפחתה האחרונה העמידה את הריבית בישראל על 3.5 אחוזים, לעומת 3.75 אחוזים בארצות הברית. אולם ההשוואה החשובה באמת היא בין הריביות הריאליות. בישראל עומדת הריבית הריאלית על כ-1.5 אחוזים, בעוד שבארצות הברית היא קרובה לאפס ואף שלילית במעט. לכאורה מדובר בפער משמעותי, אולם הוא מתיישב במידה רבה עם ההבדלים בפוטנציאל הצמיחה של שתי הכלכלות. משק שצומח מהר יותר נוטה להתאפיין גם בריבית שיווי משקל גבוהה יותר, שכן הביקוש להשקעות ולהון גדול יותר. פוטנציאל הצמיחה ארוך הטווח של ישראל מוערך בכארבעה אחוזים לנפש, לעומת כשני אחוזים בארצות הברית. הפער בפוטנציאלים לצמיחה תומך בפער בריביות ולכן מרחב התמרון של בנק ישראל להפחתות ריבית נוספות ממילא מצומצם.

גם ההתפתחויות בארצות הברית אינן מבשרות על שינוי מגמה. האינפלציה האמריקאית ממשיכה להיות גבוהה מיעד הבנק המרכזי, ובשווקים אף מגולמות ציפיות לכך שהפדרל ריזרב עשוי להותיר את הריבית ברמתה הנוכחית לתקופה ממושכת, ואף נשמעים קולות התומכים בהעלאה מתונה נוספת. כל עוד זהו הכיוון בארצות הברית, גם לבנק ישראל יהיה קשה לסטות ממנו באופן משמעותי.

מעבר לשיקולי שיווי המשקל מול ארצות הברית, קיימים גם שיקולים מקומיים המגבילים את יכולתו של בנק ישראל להפחית את הריבית. אמנם האינפלציה חזרה אל תחום היעד ואף במגמת ירידה, אך סעיף שכר הדירה במדד המחירים מוסיף להיות מקור לדאגה. שיעורי העלייה בדמי השכירות, בעיקר בקרב שוכרים המחדשים חוזים, מוסיפים להיות גבוהים. צעירים רבים מתקשים כיום לא רק לרכוש דירה אלא גם לעמוד בעלויות השכירות, ולכן כל האצה נוספת במחירי הדיור או בשכר הדירה עלולה להכביד עוד יותר על יוקר המחיה. בנק ישראל מבין היטב כי הירידה הקטנה שנרשמה בשנה האחרונה במחירי הדיור היא ככל הנראה זמנית, בין היתר בשל הריבית הגבוהה ומצב המשק. הפחתה חדה של הריבית עלולה להצית מחדש את הביקושים ולהחזיר את שוק הדיור למסלול של עליות מחירים.

לכך יש להוסיף את גורם הסיכון. ישראל נכנסת לעונת בחירות, בעוד שהממשלה היוצאת ממשיכה, לדעתי, לנהל מדיניות כלכלית חסרת אחריות ולהגדיל את ההוצאות הציבוריות הפוליטיות באופן שעלול לערער את אמון השווקים. גם המתיחות הגיאופוליטית באזור והאפשרות להסלמה נוספת מול איראן מוסיפות לאי-הוודאות. אזהרותיו החוזרות של נגיד בנק ישראל בנוגע למשמעת התקציבית או להשלכות יוקר המחיה אינן זוכות עד כה למענה של ממש, וגם עובדה זו מצמצמת את נכונותו לנקוט במדיניות מוניטרית מרחיבה.

לבסוף, אי אפשר להתעלם מהאופוריה המתמשכת בשווקים הפיננסיים, בעיקר בארצות הברית. אחד מתפקידיהם של בנקים מרכזיים הוא לשמור לעצמם מרחב פעולה ליום שבו התנאים הכלכליים ישתנו. אם יתרחש משבר פיננסי או מיתון חריף, הריבית היא אחד מכלי המדיניות המרכזיים שיידרשו כדי לייצב את המשק. משום כך, לבנק ישראל – כמו גם לפדרל ריזרב – יש אינטרס שלא למהר ולמצות כבר היום את כל מרחב ההפחתות האפשרי.

המסקנה ברורה. הסיכוי להפחתות ריבית משמעותיות בישראל בעתיד הקרוב נמוך. לכל היותר ניתן לצפות להפחתה נוספת של רבע נקודת אחוז בהמשך השנה, וגם זאת רק אם הנתונים הכלכליים יתמכו בכך. מעבר לכך, נראה שהמשק הישראלי נכנס לעידן חדש, שבו סביבת הריבית הטבעית תהיה קרובה הרבה יותר לשלושה אחוזים מאשר לאפס. עבור ציבור נוטלי המשכנתאות, ובמיוחד עבור מי שבחרו במסלולים בריבית משתנה, זו אינה בשורה פשוטה – אך ככל הנראה זו תהיה המציאות הכלכלית של השנים הקרובות.

עוד ב-

ישראל הולכת בעקבות ארצות הברית – ולא בחדשות טובות | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

* הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו