אחת התובנות המרכזיות העולות ממספר ספרים שפורסמו בשנים האחרונות בארה"ב, העוסקים בכלכלה פוליטית, היא שהקיטוב הפוליטי המודרני אינו נובע רק ממחלוקות על מדיניות ציבורית, אלא מהתמזגות הולכת וגוברת בין עמדות פוליטיות לבין זהויות אישיות וקבוצתיות. במצב כזה, ויכוח פוליטי אינו נתפס עוד כוויכוח בין אנשים בעלי תפיסות שונות, אלא כאיום על תחושת השייכות, הערכים והזהות של כל צד. רעיון זה מסייע להבין לא רק את המשבר הפוליטי בארצות הברית, אלא גם את עומק הקיטוב המאפיין את החברה הישראלית בשנים האחרונות.

בעבר הייתה השתייכות מפלגתית רק אחד ממאפייניו של האדם. אדם יכול היה להיות דמוקרט או רפובליקני מבלי שכל שאר מאפייני זהותו יתלכדו עם אותה השתייכות פוליטית. לעומת זאת, כיום בארצות הברית קיים קשר הדוק בין עמדה פוליטית לבין מקום מגורים, השכלה, דת, מוצא אתני וצריכת תקשורת. כתוצאה מכך, ביקורת על עמדה פוליטית נחווית כביקורת על האדם עצמו ועל הקבוצה שאליה הוא משתייך.

ניתן לזהות תהליך דומה בישראל. במקרים רבים, מחלוקות פוליטיות אינן נתפסות עוד כמחלוקות ענייניות על מדיניות אלא כמאבקים על זהותה של המדינה. כך למשל, הוויכוח סביב הרפורמה המשפטית לא עסק רק במבנה מערכת המשפט או ביחסי הרשויות. עבור רבים ממבקרי הרפורמה, היא נתפסה כאיום על הדמוקרטיה הישראלית ועל ערכים ליברליים בסיסיים. מנגד, תומכי הרפורמה ראו בהתנגדות לה ביטוי לזלזול ברצון הבוחר ולניסיון של אליטות לשמר את כוחן. במצב כזה, כל צד חווה את עמדת הצד השני לא רק כשגויה אלא כמסכנת את עצם זהותו וערכיו.

באופן דומה, גם הוויכוחים סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני חורגים לעיתים קרובות מגבולות הדיון המדיני. תמיכה בפשרה טריטוריאלית או בהתיישבות אינה נתפסת רק כהעדפה אסטרטגית, אלא כביטוי לתפיסות יסוד לגבי ציונות, ביטחון, מוסר ולאומיות. כתוצאה מכך, בני מחנות פוליטיים שונים נוטים לראות זה את זה לא רק כיריבים פוליטיים אלא כנציגים של תפיסות עולם סותרות ולעיתים אף מאיימות.

עם זאת, קיימים גם הבדלים חשובים בין ישראל לארצות הברית שמחריפים את המצב בישראל. בעוד שבארצות הברית הקיטוב נבנה במידה רבה סביב שאלות של גזע, דת וזהות תרבותית, בישראל הוא משלב בנוסף מתחים לאומיים, דתיים ועדתיים הנטועים עמוק בהיסטוריה המקומית. השסעים בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים ובין מרכז לפריפריה מקנים לוויכוחים הפוליטיים בישראל עוצמה רגשית רבה במיוחד.

ההשלכה המרכזית של תהליך זה היא שחיקה ביכולת לקיים דיון דמוקרטי. כאשר כל מחלוקת נתפסת כמאבק קיומי וחמור יותר כאיום על הזהות האישית, פוחתת הנכונות להקשיב, להתפשר או להכיר בלגיטימיות של הצד האחר. במובן זה, האתגר המרכזי של דמוקרטיות מודרניות אינו רק פתרון מחלוקות פוליטיות, אלא יצירת מרחב שבו אזרחים יוכלו לחלוק על מדיניות מבלי לראות במתנגדיהם איום על עצם זהותם.

המתחים ההולכים ומחריפים בארה"ב ובישראל צריכים ללמד אותנו כי שיקום האמון הציבורי מחייב לא רק פתרונות מוסדיים וכלכליים, אלא גם חיזוק תחושת השייכות המשותפת. כל עוד יריבים פוליטיים ימשיכו להיתפס כאויבים תרבותיים וזהותיים, הן ארצות הברית והן ישראל יתקשו להפחית את הקיטוב ולהחזיר את הדיון הציבורי למסלול של מחלוקת דמוקרטית לגיטימית.

לכן, התמודדות עם הקיטוב אינה מחייבת טשטוש של מחלוקות עמוקות או ויתור על עמדות אידיאולוגיות, אלא שינוי באופן שבו הן מנוהלות. בחברה דמוקרטית מחלוקת היא בלתי נמנעת ואף חיונית, אך עליה להתקיים מתוך הכרה בכך שגם הצד האחר הוא חלק מן הקהילה הפוליטית המשותפת. בישראל, דווקא בשל ריבוי הזהויות והשסעים, נדרש מאמץ מודע להבחין בין ביקורת על עמדה לבין שלילת זהותו של המחזיק בה. חיזוק מוסדות אמינים, יצירת מרחבי שיח שאינם מבוססים על הכרעה והשפלה, והדגשת אינטרסים אזרחיים משותפים יכולים לאפשר מעבר ממאבק זהותי מאיים למחלוקת דמוקרטית בונה. במובן זה, הדרך לצמצום הקיטוב אינה עוברת בביטול ההבדלים, אלא ביצירת בסיס משותף רחב מספיק שיאפשר לחברה הישראלית לשאת אותם.

על רקע זה, אחד האתגרים המרכזיים שיעמדו בפני הממשלה הבאה בישראל לא יהיה רק טיפול בסוגיות ביטחוניות, כלכליות או חברתיות, אלא גם שיקום הלכידות החברתית והאמון בין קבוצות האוכלוסייה השונות. ככל שהקיטוב הפוליטי הפך למאבק על זהות ושייכות, כך גוברת חשיבותם של מנהיגים המסוגלים לדבר בשפה מאחדת ולא רק מגייסת, ולהציג חזון משותף החוצה מחנות פוליטיים. הממשלה הבאה לא תוכל למחוק מחלוקות עמוקות הקיימות בחברה הישראלית, אך ביכולתה לצמצם את עוצמתן באמצעות חיזוק מוסדות המדינה, קידום שיח ציבורי מכבד והימנעות מהצגת יריבים פוליטיים כאויבים. הצלחתה של ישראל בשנים הקרובות תימדד אפוא לא רק ביכולתה להתמודד עם איומים חיצוניים, אלא גם ביכולתה לשמר תחושת גורל משותף בקרב אזרחיה חרף המחלוקות ביניהם.

* הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו

עוד ב-

הדולר לא הולך לשום מקום: זה המהלך הכלכלי שנכשל | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה