נבחרת אייס

ישראל לא קפיטליזם ולא סוציאליזם - היא קלפטוקרטיה | פרופ' ירון זליכה

יו"ר המפלגה הכלכלית עולה להתקפה נגד השיטה הכלכלית בישראל: "במקום תחרות קיבלנו שווקים הנשלטים בידי מונופולים". לדבריו, גם הימין וגם השמאל נכשלו, והפכו את המדינה למנגנון שמשרת קבוצות לחץ במקום את האזרחים. אז איך יוצאים מהבוץ?

פרופ' ירון זליכה | 9:33

עקבו אחרינו בגוגל

בנימין נתניהו, ירון זליכה (צילום פלאש 90/ יונתן זינדל)

בשיח הכלכלי בישראל המילים "קפיטליזם" ו"סוציאליזם" נזרקות כמעט בכל ויכוח פוליטי. הימין מציג את עצמו כמייצג השוק החופשי, ואילו השמאל מתהדר בדאגה לחלשים ובחתירה לצמצום פערים.

אלא שכמו בראיית החשבון, גם בכלכלה נכון לעיתים העיקרון שלפיו המהות גוברת על הצורה. השאלה איננה כיצד פוליטיקאים מגדירים את עצמם, אלא כיצד הם פועלים בפועל. וכאשר בוחנים את המציאות הישראלית בעשרים השנים האחרונות, מתברר שהיא רחוקה מאוד הן מקפיטליזם והן מסוציאליזם.

קפיטליזם איננו רק בעלות פרטית. זוהי מערכת כלכלית המבוססת על תחרות חופשית, כניסה פתוחה לשווקים, יזמות, הגנה על הקניין הפרטי והתערבות ממשלתית מצומצמת ככל האפשר. במערכת כזו עסקים חדשים יכולים להתחרות בוותיקים, מחירים נקבעים באמצעות היצע וביקוש, והמדינה אינה בוחרת מנצחים ומפסידים.

האם זו ישראל של השנים האחרונות? רחוק מכך.
במקום שווקים פתוחים קיבלנו שווקים הנשלטים בידי מונופולים, דואופולים ויבואנים בלעדיים. במקום תחרות קיבלנו חסמי יבוא, רגולציה מסורבלת, רישיונות והגנות המאפשרים לקבוצות מצומצמות לשלוט בענפים שלמים - ממזון ועד רכב, מחומרי גלם ועד מוצרי צריכה. התוצאה היא יוקר מחיה מהגבוהים בעולם המפותח, לא משום שהישראלים פחות מוכשרים או פחות יעילים, אלא משום שהתחרות נחסמת שוב ושוב.

גם העסקים הקטנים, שהם מנוע הצמיחה הטבעי של כל כלכלה קפיטליסטית, אינם נהנים מחופש פעולה. הם מתמודדים עם ביורוקרטיה כבדה, רגולציה מורכבת, קשיי אשראי, נטל מסים עקיפים ותחרות בלתי הוגנת מול קבוצות עסקיות הנהנות מהגנות ממשלתיות. במקום לעודד יזמות, המדינה הפכה אותה למסלול מכשולים.

במילים אחרות, ממשלות הימין לא בנו בישראל כלכלה קפיטליסטית. הן בנו מערכת ריכוזית שבה המדינה מתערבת ללא הרף - אך לא כדי להגביר את התחרות, אלא פעמים רבות כדי להגן על בעלי הכוח הקיימים.

ומה לגבי השמאל?
סוציאליזם, או לפחות סוציאל-דמוקרטיה, אינו מסתכם בסיסמאות על צדק חברתי. מטרתו היא לצמצם פערים, לחזק את השירותים הציבוריים ולהבטיח חלוקה הוגנת יותר של פירות הצמיחה. אולם גם כאן קשה לטעון שהמציאות הישראלית משקפת את האידיאלים הללו.

ישראל היא מן המדינות בעלות אי-השוויון הגבוה ביותר בעולם המפותח, ושיעורי העוני בה הם מהגבוהים במדינות ה-OECD. אך חשוב מכך, גם כאשר מפלגות המזוהות עם השמאל החזיקו במוקדי הכוח הכלכליים או הובילו את משרד האוצר, הן לא פירקו את מוקדי הריכוזיות, לא ביטלו את מרבית ההטבות לקבוצות אינטרס, ולא יצרו שווקים תחרותיים יותר.

פעמים רבות הן שימרו את אותם מבני כוח ואף הרחיבו אותם. במקביל, ועדי עובדים חזקים, שנתפסו בעבר כחלק בלתי נפרד מן השמאל הכלכלי, מצאו את עצמם מזוהים דווקא עם ממשלות ימין. המציאות שוב סירבה להתיישר עם הסיסמאות.

אם כך, כיצד נכון להגדיר את השיטה הכלכלית בישראל?
בספרות הכלכלית קיים מושג המתאר היטב מציאות כזו: קפיטליזם של מקורבים. (Crony Capitalism) זוהי מערכת שבה ההצלחה העסקית אינה נשענת בעיקר על חדשנות, יעילות או תחרות, אלא על קרבה למוקדי הכוח הפוליטיים. הממשלה אינה מצמצמת את מעורבותה במשק, אלא משתמשת בה כדי להעניק יתרונות לקבוצות לחץ, למונופולים, ליבואנים מוגנים, לוועדים חזקים ולבעלי הון המחוברים למערכת הפוליטית.

כאשר התופעה הזו נעשית עמוקה ומתמשכת, היא מתקרבת למה שמדעי המדינה מכנים קלפטוקרטיה – שלטון שבו בעלי הכוח מנצלים את מוסדות המדינה כדי להעביר משאבים מן הציבור לקבוצות מקורבות.

זו הסיבה שהוויכוח הכלכלי בישראל הפך במידה רבה לוויכוח מדומה. הימין מאשים את השמאל בסוציאליזם, והשמאל מאשים את הימין בקפיטליזם חזירי. בפועל, שני המחנות אימצו לאורך השנים אותה שיטת פעולה בסיסית: שימוש בכוח המדינה כדי לתגמל קבוצות תמיכה ומקורבים. ההבדל ביניהם הוא בעיקר בזהות הנהנים, לא במנגנון עצמו.

כל עוד הדיון הציבורי ימשיך להתנהל סביב תוויות אידיאולוגיות במקום סביב מהות המדיניות, ישראל לא תהיה לא קפיטליסטית ולא סוציאל-דמוקרטית. היא תמשיך להיות כלכלת מקורבים - והציבור כולו ימשיך לשלם את המחיר ביוקר מחיה, בפריון נמוך ובתחושת אי-צדק.

הפתרון למצבה הכלכלי של ישראל אינו עוד מאותו דבר, וגם לא מעבר מקצה אידיאולוגי אחד למשנהו. ישראל אינה זקוקה ליותר קפיטליזם של מקורבים וגם לא ליותר סוציאליזם של מקורבים.

היא זקוקה לכלכלה תחרותית באמת, שבה המדינה מפרקת מונופולים במקום להגן עליהם, מבטלת יבוא בלעדי במקום להנציח אותו, מפחיתה רגולציה מיותרת לעסקים קטנים ובינוניים במקום להכביד עליהם, ומעניקה לכל יזם הזדמנות שווה להתחרות.

במקביל, עליה למקד את משאביה בחיזוק השירותים הציבוריים שבאמת מייצרים שוויון הזדמנויות - חינוך, בריאות, ביטחון אישי ותשתיות - ולא בחלוקת הטבות לקבוצות לחץ.

תפקידה של המדינה אינו לבחור מנצחים אלא להבטיח שכל אזרח יוכל להתחרות בתנאים הוגנים, ליהנות מפירות התחרות ולדעת שכספי המסים שלו משרתים את הציבור כולו ולא קומץ מקורבים. רק כלכלה המבוססת על תחרות אמיתית, שוויון הזדמנויות ושלטון חוק תוכל להחזיר לישראל את הצמיחה, להוריד את יוקר המחיה ולשקם את אמון הציבור במערכת הכלכלית.

במילים אחרות, קפיטליזם אינו שלטון בעלי ההון. סוציאליזם אינו שלטון הפוליטיקאים. שניהם, כל אחד בדרכו, נועדו לשרת את הציבור. ברגע שהשלטון משרת את המקורבים במקום את האזרחים - זו כבר אינה אידיאולוגיה. זו פשוט קלפטוקרטיה.