שתי שיטות פנסיה הונהגו לאורך השנים. השיטה שהייתה מקובלת מאוד בעבר מכונה פנסיה תקציבית ומבוססת על מה שמכונה בספרות Defined Benefits, היינו קצבה מוגדרת מראש ללא קשר לחסכון הפנסיוני שהפרישו המעסיק והמועסק לאורך השנים. על פי רוב הונהגה השיטה בישראל כך שבגין כל שנת עבודה צובר העובד זכויות לפנסיה בשיעור של שני אחוזים לשנה משכרו לפני פרישתו לפנסיה. לאחר שלושים וחמש שנות עבודה מגיע העובד למקסימום של שבעים אחוזים משכרו האחרון. מאחר ושכרו לפני פנסיה הוא גבוה בהרבה מהשכר הממוצע לאורך השנים הרי יש פה הטבה כפולה. ראשית, הזכות אינה פונקציה של השכר השוטף אלא של השכר לפני פנסיה הגבוה בהרבה. שנית, זכויות של שני אחוזים אלה אינם תמורת הפרשה כלשהיא מצידו. לא פלא כי לאחר כמה עשרות שנים של יישום השיטה ועם הגעת פורשים רבים לגיל פרישה התברר כי קרנות פנסיה רבות שהתחייבו לשיטה זו פשטו את הרגל. הן התחייבו לסכומים שאין באפשרותן לשלם.

בשנת 2003, במסגרת התוכנית הכלכלית החדשה שהנהגתי במשרד האוצר, נאלצנו לטפל בפשיטת רגל זו של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות. הטיפול כלל הפחתה דרמטית של תנאים למי שכבר פרש וכמובן למי שעדיין עובד ולא הגיע לגיל פרישה, סיוע ממשלתי מאסיבי בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים כדי למנוע קריסה מוחלטת של הקרנות וסגירת הקרנות למצטרפים חדשים. עוד נסגרו לאורך השנים האפשרויות להצטרף לפנסיה תקציבית במערכת הביטחון (כולל שוטרים וסוהרים), בממשלה ובמערכת החינוך. נותרו תחת משטר הפנסיה התקציבית אך ורק עובדים שנקלטו בגופים הממשלתיים בעבר אך הם ממשיכים לצבור זכויות תחת משטר הפנסיה הישן עד הגיעם בעתיד לגיל פרישה.
 

עוד ב-

נגד להט"ב? זו קרן הגמל ופנסיה שתחרים אתכם בחזרה

לכתבה המלאה

השיטה השנייה שהיא גם המקובלת כיום למרבית האוכלוסייה היא שיטת הפנסיה הצוברת המבוססת על מה שמוכנה בספרות Defined Contribution, היינו קצבה המבוססת אך ורק על מה שהמעסיק והמועסק מפרישים באופן שוטף מהשכר השוטף לרבות הרווחים שיצטברו מחסכון זה. הפער בין שתי השיטות אדיר והוא הולך וגדל ככל שהמדיניות הכלכלית לא מממשת את פוטנציאל הצמיחה שלנו וכתוצאה רווחי החיסכון הפנסיוני קטנים מדי. מנגד, כאשר המשק צומח במהירות אזי התשואות על החיסכון הפנסיוני גואות ומצמצמות את הפער אל מול הקצבה בשיטת הפנסיה התקציבית.

למרבה הצער, בחמש עשרה השנים האחרונות ישראל רחוקה מאוד מלממש את פוטנציאל הצמיחה שלה. בממוצע צמח המשק שלנו באחוז וחצי לנפש וזאת כאשר מתעלמים מחלק משמעותי מעליית מחירי הדיור. אם נתחשב במלוא עליית מחירי הדיור אזי סביר כי צמחנו ריאלית בלא יותר מאחוז אחד לנפש. הפוטנציאל של ישראל הוא ארבעה אחוזים לנפש. כתוצאה מהצמיחה החלשה נשחק החיסכון הפנסיוני של מרבית הציבור הישראלי מאוד.

ברם, זו לא הצרה הגדולה ביותר. לא זו בלבד שמרבית הציבור יזכה לפנסיה עלובה כאשר יפרוש לגמלאות, אלא שהוא גם יצטרך לממן את יתרת הפנסיה התקציבית בעבור האוכלוסייה הבוגרת יותר, שזכתה לתנאי פנסיה תקציבית בטרם הרפורמה שסגרה את השערים. כבר בשנת 2021 נשאה המדינה בהוצאה חדשה ובלתי נתפסת בסך של מאה וחמישה עשר מיליארד שקלים בעבור זכאי הפנסיה התקציבית. עשרים וחמישה מיליארד שקלים שולמו במזומן למי שכבר פרש וזכאי כבר לקצבה ועוד תשעים מיליארד שקלים התחייבה באותה השנה הממשלה לשלם בעיקר לעובדים קיימים במערכת שצברו זכויות של שנה נוספת והם עדיין לא פרשו לגמלאות. בשנת 2022 נישא בעלות של מאה וחמישה עשר מיליארד נוספים או קרוב לוודאי סכום גבוה אף יותר וכך הלאה מדי שנה בשנה עד פרישת העובד האחרון לפנסיה תקציבית. כבר עתה חצה סך ההתחייבות המצטבר את גבול טריליון השקלים. גבוה יותר מהחוב הממשלתי הרגיל שיגיע השנה לשישים אחוזי תוצר והיסטורית הדיווח עליו אינו כולל את החוב לפנסיה התקציבית. למעשה, החוב הלאומי שלנו הוא כמאה ועשרים אחוזי תוצר, חציו בעבור פנסיה תקציבית.

אנו לא יכולים עוד לשאת בעלות זו ובוודאי שלא צעירי ישראל וילדיהם שעליהם יוטל רוב נטל הפירעון. לא זו בלבד שצעירי ישראל יישאו במשא כבד של מחירי דיור מטורפים, יוקר מחיה נורא, נטל מיסים כבד, שבוע עבודה ארוך כאורך הגלות וצפיפות איומה בכבישים ובמערכות החינוך, הבריאות והרווחה אזי אנו מותירים להם נטל מיסים נוסף של עוד טריליון שקלים, שהולכים וצומחים בקצב מפחיד ותשלומם ייפרס כמעט עד סוף המאה הנוכחית.     

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית