בביקורו המרגש בישראל של הנשיא האמריקאי, ג'ו ביידן, הוא ביקש מקבינט המלחמה הישראלי להתחיל לחשוב מה ניתן ומה כדאי לעשות עם רצועת עזה לאחר המלחמה. הנשיא אף הביע את עמדתו כי לא כדאי כי ישראל תכבוש את הרצועה ותנהל אותה כפי שניהלנו אותה לפני הסכם אוסלו.

תגובת קבינט המלחמה הייתה כי הוא מקדיש את כל מרצו לניהול המלחמה ועוד מוקדם מבחינתו לעסוק בניהול רצועת עזה לאחר המלחמה. דומני אפוא כי זו העת לתקשורת הישראלית כמו גם למומחים בתחומי הצבא, הכלכלה והמינהל הציבורי להתחיל להעלות רעיונות שיניעו דיון מקצועי בסוגיה קרדינלית זו.

מטרת מאמר זה היא להעלות כיווני מחשבה ראשונים בתקווה שיניעו דיון שאינו שבוי בקונספציות עבר, יזמינו ביקורת ויפרו אולי רעיונות נוספים. בסופו של יום ישראל תיאלץ לבחור בין דבר לבין צרעת. שום רעיון לא יהיה מושלם וכל הרעיונות יהיו עמוסי מגרעות וחסרונות ובכל זאת, בשיתוף עם חברינו בעולם, ניאלץ להחליט ומוטב שנוביל מאשר נתדרדר לכאוס או לבחירה שנכפית עלינו.

הנקודה הראשונה שחשוב שנזכור ובה כבר עסקתי במאמרי מלפני שבועיים הוא שחמאס עלה לשלטון ברצועת עזה לאחר בחירות דמוקרטיות חופשיות שהתבצעו בשנת 2006. יתר על כן, לאחר כמעט עשרים שנים של שלטון וכמעט שלושים שנה של עצמאות הלכה למעשה ברצועת עזה התגייס העם הפלסטיני העזתי בהמוניו לחמאס.

עשרות אלפי לוחמים, עשרות אלפי עובדים שעבדו בהכנת תשתיתו הצבאית, עשרות אלפי עובדים נוספים שהתגייסו למערכות השלטון שלו, עוד עשרות אלפי עובדים שעובדים במערכות החינוך, הדת והרווחה של חמאס המרעילים במו ידיהם את ילדי עזה. חלק ניכר מכוח העבודה של העם העזתי משולב במסגרות השלטון של חמאס, במישרין או בעקיפין. חמאס נבחר אפוא ברוב קולות והוא נהנה עד היום מתמיכת רוב האוכלוסייה ומהשתתפותה הפעילה בשלטונו. נדרש אפוא פירוק מוחלט לא רק של התשתית הצבאית של חמאס, אלא של כל מערך השלטון האזרחי שלו ובפרט מערכת החינוך.

הנקודה השנייה שחשוב לקחת בחשבון היא שהפלסטינים חייבים לאבד שטח כדי להבהיר להם שהתהליך הכושל שהחל באוסלו הוא תהליך הפיך. הרצועה חייבת לקטון. אנו צריכים לדעתי לקחת חלקים בצפון הרצועה ובמזרחה ברצועת ביטחון ישראלית.

הנקודה השלישית היא שאין כל חובה ואף לא כדאי לנהל את הרצועה כמקשה אחת, לא גיאוגרפית ולא אזרחית. ניהול הרצועה כמקשה צבאית ואזרחית אחת הוא מסובך מאוד. מסובך מדי. כל גוף שייקח על עצמו אחריות מלאה עלול לקרוס. זאת ועוד, ניהול הרצועה כמקשה אחת יקל על הפלסטינים לדרוש חידוש הישות המדינית הכמעט עצמאית שלהם ברצועה.

לכן כדאי לשקול פיצול הרצועה לשלושה (או יותר) חלקים שונים. לדוגמא, חלק צפוני שינוהל ישירות על ידי ישראל, צבאית ואזרחית כשטח C. חלק שני שבו ישלוט האו"ם בתמיכה צבאית ישראלית בדומה לקוסובו או לבוסניה. חלק שלישי שבו תשלוט רשות מקומית עזתית, בכפיפות לרשות הפלסטינית (לצערי לא נוכל להימנע מכך) שתיתמך אף היא צבאית בידי ישראל כשטח B. ניהול שטח עוין של אוכלוסייה מורעלת באמצעות פיצול גיאוגרפי הוכיח את עצמו בגרמניה ובאוסטריה לאחר מלחמת העולם השנייה.
 

עוד ב-

מלחמת עזה היא המשכה של מלחמת העצמאות | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

מעבר לפיצול הגיאוגרפי אפשר בנוסף לפצל גם את השלטון האזרחי. לדוגמא, כפי שהרחבתי במאמרי משבוע שעבר, אין מנוס אלא לשלוט על כל מערכת החינוך (בוודאי בעזה אך יש להציב בתמיכה אמריקאית דרישה זו כתנאי לכל סיוע עתידי גם ביהודה ושומרון) ולהנהיג בה ספרי חינוך מערביים, עם מערך בחינות מפוקח על ידי המערב, עם מורים מאושרים על ידי המערב, עם מעקב מודיעיני הדוק אחר התכנים המועברים בכיתות ובגנים בפועל וענישה חמורה לכל מי שסוטה מהתכנים המאושרים. בדיוק כפי שנעשה בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה.

יתכן שכדאי להקים גוף בו תשתתפנה ישראל, מדינות מערביות וכן מדינות ערביות נאורות (לא קטר כמובן אך אולי המדינות השותפות להסכמי אברהם ואף סעודיה אם היא תצטרף להסכמי אברהם) שינהל את מערכת החינוך החדשה. נוסף על פיצול מערכת החינוך מהשלטון האזרחי ניתן לשקול גם פיצול תשתיות החשמל, המים והביוב והפעלתם בידי חברה/ות ייעודי/ות, בהשתתפות מדינות מערביות ומדינות ערביות נאורות.

גוף נוסף צריך לנהל את בתי החולים בעיר עזה וכך הן לשפר את מערכת הבריאות המקומית והן לוודא כי בתי החולים לא משמשים לבניית תשתיות טרור מוסלקות (לרבות תת קרקעיות). בעתיד אפשר לעשות שימוש בשיטה זו של חברה ייעודית בהשתתפות ישראל, מדינות מערביות וערביות נאורות גם לניהול נמל עזה.

דבר אחד בטוח לדעתי. אין לאפשר עוד לעם הפלסטיני לבסס ישות מדינית כלשהיא, בעזה או בשום מקום אחר, כל עוד הם לא נרפאו לאורך שנים מהאידיאולוגיה הנאצית שבה הם מחנכים את ילדיהם. פיצול רצועה יקשה מאוד על דרישה לחדש את שליטת הפלסטינים בגורלם ברצועה. אסור לנו ולעולם לשכוח, כי הפלסטינים הראו לישראל כבר שלוש פעמים רצופות - הן בגלי הפיגועים שהתחוללו לאחר הסכם אוסלו, הן באינתיפאדה השנייה והן ברצח העם שהם חוללו בנגב המערבי בשבת השחורה של שמחת תורה - כי הם לא כשירים לשלוט על גורלם.

לא מיותר להזכיר, כי הפלסטינים הוכיחו זאת לא רק לנו הישראלים. לשכנינו הערבים ולידידינו במערב נזכיר גם את בגידתם בירדן במסגרת אירועי ספטמבר השחור (ניסיון ההשתלטות על הממלכה), בלבנון במהלך מלחמת האזרחים בה (הרס המדינה הלבנונית) או בכווית בעת הפלישה העירקית אליה (הצטרפות לעירקים כנגד המדינה שתמכה בהם אולי יותר מכל מדינה אחרת לאחר תום מלחמת העצמאות של ישראל ועד הפלישה של עירק לכווית). הפלסטינים מהווים סכנה ברורה ומיידית לשלום ישראל, לשלום המזרח התיכון ולשלומם הם עצמם ולכן פיצול כוחם הוא הכרחי למען שלום כל המעורבים.

*הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית