ביום רביעי בבוקר השבוע הגעתי כהרגלי בשעה מוקדמת לבית הכנסת, על שולחן השיעורים צדה את עיני פיסת נייר קטנה שהייתה מונחת לה בינות בינות לכוסות הקפה והספרים, מישהו כתב לעצמו רשימה כרונולוגית ממוספרת, זה היה מסקרן

כיוון שאנחנו בעיצומם של המונדיאל, וכל מקום אליו אני מטה אוזן אני שומע דיונים סוערים על טיבם של שחקנים, שלל פרשנויות וניתוחים, וזה רק הפשט, בסוד הדברים עוסקים בכובד ראש המעריצים היותר רוחניים (״הרב, זה שהשם מסי מזכיר את המילה משיח, זה לא סימן שכל העולם מוכן לגאולה?״) הייתי משכונע שהפתק מכיל סטטיסטיקה של משחקים או של שחקנים

כשהרמתי את פיסת הנייר הקטנה צצה מול עיניי רשימה מסודרת וממוספרת של לשכות המקדש, פתאום נזכרתי שערב קודם ניגש אליי אחד מילדי ידיידי הרבנים ושאל האם אני זוכר כמה לשכות היו במקדש, עניתי מה שזכרתי והמשכתי לדרכי, כעת הבטתי ברשימה המלאה של 26 הלשכות שמצא

שישה מיליארד איש עוקבים בנשימה עצורה אחרי הכדור המתגלגל על מדשאות מגרשי הכדורגל, כולל צאצאיהם של נבוכדנצר אספסיאנוס וטיטוס שהקדישו את חייהם להכחיד את היהדות, ואיכשהו 2000 שנה אחרי, היחידים שזוכרים אותם הם ילדים יהודים שאם תגידו להם שמות של שחקני כדורגל מוכרים הם יחשבו שאתם מקריאים שמות של חטיפים, אבל את לשכת הפרהדין, הפרווה והגזית של בית המקדש שחרב לפני 2000 שנה הם מכירים היטב, וגם זוכרים מי החריב לו אותם, ולא סולח

אומרים שאת שדות הקרב של העבר מחליפים היום מגרשי הכדורגל, זה המקום בו אומות משיגות את נזר הניצחון, שיהיה לבריאות, , עדיף בהחלט שאנשים יבעטו בכדור ולא אחד בשני, וגם זה כנראה חלק מחזונם של נביאי ישראל שדיברו לפני אלפי שנים שיום אחד שפיכות דמים לא תהיה עוד ספורט בינלאומי.

אבל כדאי לדעת שישנם כמה ילדים שהנבחרת מבחינתם היא העם הנבחר כולו, הכדור שמעניין אותם הוא כדור הארץ שצריך להיכנס אל שער המלך, מלכו של עולם, במשחק גמר הגלות, הם לא עוקבים אחרי פרשני הכדורגל אלא  לנביאי ישראל שהבטיחו שיום אחד ״גר זאב עם כבש״ ו״לא ישא גוי אל גוי חרב״, שריקת הסיום מבחינתם היא קול שופר גדול שֶׁיִּתָּקַע עם שובם של הנידחים ביותר מאחינו בית ישראל בחזרה לארץ האבות, שבמרכזה בית המקדש בנוי לתלפיות

זה יקרה, בזכות כל אותם ילדים גם אחרי 2000 שנה, בעת המונדיאל לא מעניין אותם להשיג גול, הם מייחלים לגאולה.