בית המשפט לענייני משפחה בטבריה קיבל לאחרונה תביעה משפטית שהגישה אלמנתו של אב משפחה בגין הסכם מתנה שחתם האב ובו הוא מוסר דירה, כתשורה לבתו. השופט מחמוד שדאפנה דן בסוגייה המשפחתית המורכבת ולאחרי דיוני-בירור בו גם נעזרה התביעה במומחים חיצוניים, התפרסם פסק הדין.
פסק הדין הסתמך על חוות דעת של מומחית בתחום שמצאה כי בעת חתימת הסכם המתנה, האב סבל מדמנציה, בלבול, חוסר אוריינטציה, בעיות זיכרון משמעותיות ובכלל לא זיהה את בני משפחתו. מתוך כל אלה ביקשה האם לבטל את ההסכם בגין אי כשירותו לקבל החלטה שכזאת בהיותו במצב רפואי בלתי כשיר.
בטענות הנגד, טענה הבת כי אביה, שבינתיים הלך לעולמו בזמן ההליך המשפטי, אכן היה כשיר בעת החתימה. הוא רצה להעניק לה זכויות בבית הנידון כיוון שהיא הילדה היחידה מבין כל האחים שלא היו לה נכסים על שנה ולא הייתה "מסודרת" מבחינה כלכלית.
בית המשפט מינה מומחית שנדרשה לסוגיית הכשירות במועד החתימה. המומחית ציינה כי אב המשפחה החל בתהליך הדמנציה באופן הדרגתי, טרום האבחון הפורמלי. בתצהיר חוות הדעת היא כתבה שהאב אכן סבל מדמנציה, כפי שטענה אם המשפחה. לדברי המומחית המחלה אמנם אובחנה כשבעה חודשים לאחר עריכת התצהיר, אך גם במועד החתימה על הסכם המתנה לבתו מצבו הקוגניטיבי היה לקוי ולכן נמנע ממנו להבין את המשמעויות ולהפעיל שיקול דעת ושיפוט תקין.
בהינתן כל אלה, בית המשפט פסק כי הסכם המתנה מתבטל. השופט אף כתב ביקורת נוקבת בנימוקי ההחלטה: "המקרה שבפני הוא מקרה קלאסי לכך שבני משפחה פועלים אחד כנגד השני, מטילים דופי באיש מבוגר, מטילים בו רפש, מוכנים לעשות הכול. כולם, ללא יוצא מן הכלל, ניסו לנצל את חולשתו, מצוקתו ותלותו של המנוח, על מנת להשיג אינטרסים אישיים".
