ממש לאחרונה הגיחה אל אוויר העולם שנה חדשה משלנו. הסתכלנו אליה כולנו בערגה, ובעיניים כלות ציפינו לבשורה שתביא עמה. האם תהיה שונה מקודמתה או שמא תהיה אחרת, טובה יותר או אולי גרוע פחות?

והנה, ממש בקו הזינוק של השנה החדשה, עוד בטרם יבשו כתמי היין על מפות החג, הבנו כולנו ביום הכיפורים כי התשובה לכך תהיה מורכבת הרבה יותר. היא כנראה תהיה שונה השנה הזאת, מכל כך הרבה בחינות. ודווקא בגלל זה, דווקא עכשיו, בואו נספר סיפור ישראלי חדש. או לפחות לכתוב בו עוד פרק.

גם אם כרגע זה נראה בלתי אפשרי, אנחנו חייבים לנסות. זה הזמן שלנו. עכשיו, לצלו של השבר הגדול שעוטף אותנו ומרעיד כל חלקה טובה.

מדינת ישראל היא פלא. התגשמות חלום קולקטיבי בן אלפי שנים שהתאפשר בזכות חזון, נחישות ואמונה גדולה. תקומה מפוארת של עם שהתפזר לפני אלפיים שנים וחזר אל המולדת, סוחב על גבו את הגירוש, את הזוועות, את הפרעות, את רצח העם - אבל עשינו את זה. כנגד כל הסיכויים והנה אנחנו פה.

לא נשכח לרגע כי ישראל איננה רק סיפור של גבורה והצלחה. היא גם סיפור של הקרבה, של שכול, של משבר זהות, וכן, גם של כוחנות ואפליה. של פצעים עמוקים שחלקם כבר הגלידו, ואז נפתחו בחזרה והם מדממים לתוכנו.

אותה מדינה, אותה שפה, אותו מזג אויר, אותו מטבע, אותם מדי צבא, אותו המנון, אותו הדגל, אותה נבחרת. אבל כבר לא אותו סיפור. מדינה אחת, שני סיפורים, או שלושה, דרים להם במקביל, לא תמיד מודעים לכך שיש לצדם סיפור אחר, שונה. לכולם יש אולי סוף דומה, אך הדרך אליהם היא אחרת. ככל שהזמן חולף, ככל שהפצעים שכבר הגלידו מדממים מחדש, הסיפורים מתרחקים זה מזה. וכך גם הקשב.

אז לכבוד השנה החדשה, זו שנכנסה אל הדלת ממש לפני רגע, הגיע העת לנסות ולכתוב סיפור ישראלי חדש: הוא לא יבטל או יזנח את הישן. הוא גם לא ינסה. הוא פשוט יכיר בכך שבפרק הקודם לא היה רק סיפור אחד, אלא היו שניים או שלושה, ואולי היו צריכים לספר אותם יותר. אבל בסיפור החדש שנכתוב, לכולם יהיה מקום. או לפחות לרוב המכריע שרוצה לחיות כאן יחד, סביב רעיון אחד. הוא לא ייכתב ביום אחד, וגם לא ביומיים. אבל הוא יהיה שלנו - של כולם.

הוא יספר על השונות שלנו ועל הדרך המפותלת שעברנו. אבל גם על החיים שלנו עכשיו, כאן, ביחד, למרות הכל. על השייכות והקשר שלנו למקום הזה. על העוצמה שלנו, על הקשיים והאתגרים שיש, על המרקם העדין שאנחנו מנסים לשמור. וגם על הדבר הזה שנקרא חיים משותפים ואיך מקיימים אותם.  

זה יהיה מורכב, אין לי בכך ספק. ואני משוכנע שיהיו כאלה שיעדיפו את הסיפור הישן, זה מהבית. מקום בו הם הכי מרגישים בטוחים, צודקים ובעלי כוח, מעדיפים להנציח את העבר, חוששים לוותר, מכורים לטעמו המר של הכעס. אך כשנתחיל לכתוב את הפרק החדש בסיפור שלנו, הם יבואו. כי אני משוכנע שגם להם די נמאס וחוץ מזה, אין לנו באמת ברירה אחרת.

אז שנייה לפני שהכל מתפרק, בואו נספר סיפור ישראלי חדש או לפחות בואו נכתוב בו עוד פרק. גם אם כרגע זה נראה בלתי אפשרי, אנחנו חייבים לנסות. אם לא רק בשבילנו, אז גם בשבילה. השנה החדשה.

עוד ב-

צעקות על מתפללים? ככה לא צריך להיראות יום כיפור

לכתבה המלאה

הכותב: עוז חיים, מנכ"ל המועצה הציונית בישראל