בארץ

המלחמה הוכיחה: זה הגוף שמסייע בהגנה על התושבים בזמן חירום

כשהמדינה גמגמה – הרשויות דיברו בקול ברור. המלחמה האחרונה הוכיחה: דוברות מקומית חזקה היא ההגנה הכי טובה על התודעה הציבורית. זו הסיבה שהשקעה בדוברות היא השקעה בביטחון | כל הפרטים
אופיר שפיגל | 
איראן וישראל (צילום shutterstock)
באחד מימי המלחמה, קיבלתי טלפון דחוף: התרעה על הרעלת מים. התרעה שחודרת לתודעה בדיוק כמו צפירה – מיידית, חדה, מעוררת פחד. השמועה מתחילה להתפשט ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים. 
הפעם, משהו שונה קרה. תוך דקות ספורות, המידע האמיתי הגיע בזמן והפצנו הודעה שסתרה את הפייק – הודעה ברורה, מדויקת ומהירה. השמועה מתה עוד לפני שהספיקה לחיות. 
זה לא מקרה. זו התוצאה של מערכת תקשורת מקומית שמבינה שבעידן הזה, המילה האחרונה לא פחות חשובה מהמעשה הראשון. המלחמה האחרונה לימדה אותנו שיש שתי חזיתות: זו של השדה, וזו של התודעה. אם בשדה הקרב ניצחנו באופן מרשים – מהמבצע באיראן ועד לחיסול מנהיגי טרור בלבנון – אז בחזית התודעה המקומית, הניצחון לא היה מובטח מראש.
משהו השתנה מיסודו בעולם התקשורת. בעבר, במלחמות קודמות, התקשורת הייתה חד-כיוונית: הרשות מפיצה הודעה והציבור קולט. היום, התקשורת היא עם הציבור, לא אל הציבור. התושבים מגיבים, שואלים, מעירים ומספקים משוב ישיר מהשטח.
דבר זה יוצר אתגר חדש לחלוטין, אבל גם הזדמנות חסרת תקדים לבניית אמון. חשוב לציין, האמון לא מתחיל במלחמה אלא הוא נבנה יום אחר יום בשגרה באמצעות שקיפות ועבודה מקצועית מתמשכת. 
כשהגלים מתחזקים, מתגלים החזקים
יש משפט של חיל הים: "כשהגלים מתחזקים, מתגלים החזקים", זה בדיוק מה שקרה במלחמה הזו. היו כאלה שחשבו שניתן להסתמך על הנחיות הצבא והממשלה בלבד. מהר מאוד התברר שגם לצבא יש מגבלות. הצבא לא מכיר את המקלט בשכונה ד', את הקשישה בקומה השלישית שלא מסוגלת לרדת, או את המשפחה החדשה שעדיין לא מכירה את נהלי החירום.
ברגעים האלה, הרשויות המקומיות התגלו כעוגן היציבות האמיתי. הן היו שם, זמינות, מהירות, ובעיקר – אמינות. הרשויות המקומיות הכירו כל רחוב, כל בניין, כל משפחה. המידע שזרם מהתושבים אל הרשות – חזר בחזרה לציבור כמידע מוסמך, מדויק ומרגיע. לולאת משוב אפקטיבית שהצבא לבדו לא יכול היה לייצר.
ההבדל בין רשות עם דוברות מקצועית לבין כזו שחסרה אותה – כמו ההבדל בין עיר עם תאורת רחוב תקינה לבין עיר שקועה בחשיכה. ההבדל כמעט בלתי נראה, עד שמגיע רגע האמת.
רשות עם דוברות מסודרת: המידע מגיע מהממשלה, מתורגם לשפה פשוטה ונשלח לתושבים תוך דקות – עם גרפיקה ברורה, סרטון מסביר, או הודעת וואטסאפ ישירה לקבוצות הרלוונטיות או דרך הנהגות היישובים. רשות עם דוברות חלשה: הציבור מגשש באפלה. המידע איטי, לא ברור או בכלל לא מגיע. הפאניקה – מובטחת.
שלושה לקחים שכל ראש רשות חייב לדעת
ראשית, הדובר הוא חלק מניהול הרשות. הדובר לא מהווה תוספת נחמדה מניהול הרשות, אלא פונקציה הכרחית. שיתוף פעולה בין הדובר לצח"י, לקב"ט ולמוקד העירוני – הינו קריטי לתפקוד.
שנית, אין דבר כזה "ערוץ תקשורת אחד מספיק". חייבים לבנות רשת רב-ערוצית: אתר עירייה, פייסבוק, אינסטגרם, קבוצות וואטסאפ, ניוזלטרים ואפילו כריזה ברחובות. כל אחד מהתושבים צורך מידע בדרך אחרת – וכולם צריכים לקבל. בנוסף, דוברות אינה מותרות. לא מדובר ביחסי ציבור אלא בליבת החירום. השקעה בדוברות היא השקעה בביטחון. 
מה צריך לקרות עכשיו?
לקחי המלחמה ברורים: דוברות מקומית היא כלי מבצעי. כמו שיש הנחיות מחייבות לממונה ביטחון – כך צריכות להיות הנחיות, הכשרות ותקציבים קבועים לדוברות לשעת חירום. ברגע האמת, כשהאזעקות נשמעות, כשהשמועות מתפשטות, כשהציבור מחפש תשובות – הוא לא מחפש את ראש הממשלה.
הוא מחפש את הדובר של העירייה. בדיוק כמו באותו בוקר עם הרעלת המים, השאלה האמיתית היא: האם יש מי שמוכן לקחת אחריות על האמת – או שנפקיר את הזירה לשמועות?
הכותב הוא אופיר שפיגל, דובר רשויות מקומיות ומנכ"ל משרד יחסי ציבור ודיגיטל ומומחה לניהול משברים תקשורתיים.
 
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה