המחקר המוצג בכתבה משקף נכוחה את המציאות התקשורתית בנוגע לניסיון החרם של התיאטראות על אריאל ויישובים אחרים מעבר לקו הירוק. המסקנה הנוקבת הנה שהתקשורת הישראלית הייתה מוטה כנגד האומנים. על כך, אין ככל הנראה ויכוח לאור הממצאים החד-משמעיים שמוצגים במחקר. ואולם, שאלה נוספת שלא הוצגה בכתבה הנה האם מסע החרם והדה-לגיטימציה הפנימי היה נכון וצודק. שאלה מורכבת זו, במידה ותתבסס על המקורות, עשויה להוביל אותנו אל התשובה. ביהדות, לשורש חר"ם יש שתי משמעויות: 1. דבר אסור במגע. 2. דבר קדוש. כך, בעוד האמנים ניסו להציג את אריאל כ"דבר שאסור במגע", היא נהפכה באחת ל"דבר קדוש" שאין לפגוע בו. המסקנה יכולה לשחק לידי שני הצדדים: התומכים בחרם עשויים לטעון כי "אריאל" היא אכן אסורה במגע עקב הימצאותה מעבר לקו הירוק. המתנגדים לחרם יטענו כי הניסיון להציג אותה (את אריאל) ככזו (כאסורה במגע) רק חשף את טבעה האמיתי, של אריאל ומפעל הבנייה בשטחים באופן כללי: קרי, אתרים שחלקם הנם אתרים קדושים שאין לפגוע בהם (החתום מטה קרוב יותר לחברי הקבוצה השנייה). מרתק יהיה לקרוא את המחקר המלא. אנא תתנו לו במה באתר. עופר.

והיא לא מייצגת אפילו את השמאל הלאומי אלא את שולי השוליים של השמא הרדיקאלי וההזוי. פשוט אנשים מנותקים מהמציאות לחלוטין

מחקר מרתק, חשוב, ומדאיג. תודה