אם הסכם 20 הנקודות לסיומה של המלחמה בעזה היה מובא לכנסת ככתבו וכלשונו על ידי בנימין נתניהו, סביר להניח שהממשלה בראשותו הייתה נופלת. למזלנו, הוא הוצג על ידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כך שהאופוריה מסביב הייתה מושלמת.

מה המסקנה? המסקנה היא שיש עולם – עולם אשר התערב באופן מאסיבי בנעשה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שם לנו קווים אדומים, וטוב שכך. הסכם 20 הנקודות של טראמפ אינו מתחיל בהסכם "הגירוש והריביירה" שהוא עצמו הציע במקור, ההסכם מתחיל דווקא באירופה.

בעיני התחלת הסכם 20 הנקודות היא במאי 2024 בהכרה המחומשת בפלסטין מצד ספרד, אירלנד, נורבגיה, סלובניה וארמניה – זו נקודת המפנה הראשונה. התגובה הישראלית להכרה המחומשת הייתה השגיאה הדיפלומטית הראשונה שביצענו: סגרנו את השגרירות באירלנד ומשכנו את השגרירים ממדריד ומאוסלו. בצעקה גדולה הבהרנו לעולם את עוצמת ההבדל בין התמיכה הבינלאומית הגורפת להקמת מדינה פלסטינית ובין ההתנגדות הגורפת לכך אצלנו.

אירופה הבינה שהפער הזה, בין עמדת העולם הדמוקרטי לבין עמדת ישראל, הוא מסוכן ואולי אף קטלני. הראשון שהבין זאת היה נשיא צרפת עמנואל מקרון. התגובה הישראלית למשולש ספרד-נורבגיה-אירלנד (שחלקה עסק בפגיעה ילדותית בסמלים התרבותיים שלהן), הבהירה למקרון שאירופה חייבת לגייס לצידה את סעודיה ואולי גם את אינדונזיה, כדי ליצור מהלך אירופי-ערבי אפקטיבי יותר.

במשך חודשים רבים הוכנה ועידת שלום בחסות האו"ם, שבמסגרתה הוצגה תוכנית צרפתית-סעודית לסיום המלחמה. תוכנית זו לוותה בהכרה בפלסטין של מדינות ידידותיות לישראל. מקרון גייס לצידו גם את החברה האזרחית הישראלית-פלסטינית ואפילו הזמין במהלך חסר תקדים כ-300 נציגים בכירים של החברה האזרחית לפריז, כדי להסביר את מהלכו ולהתייעץ.

ההכרה של עשר מדינות דמוקרטיות נוספות בפלסטין הייתה במרכז המהלך. המנהיגות שהנשיא מקרון הפגין גררה גם את בריטניה, קנדה, אוסטרליה, פורטוגל ובלגיה. לישראל היה קשה למשוך את שגריריה מלונדון ומפריז (כמו שהתחייבה לעשות לאחר המהלך הספרדי-נורבגי). למעשה היא לא הגיבה על עשר ההכרות עד היום.

הוועידה הצרפתית-סעודית בניו יורק הציגה תכנית מקיפה לסיום המלחמה – והציתה, יחד עם התמונות הקשות מעזה, גל מחאות כלל עולמי, בעיקר בערי אירופה. מיליונים יצאו לרחובות בקריאה להפסקת המלחמה. המשט של גרטה טונברג השוודית לעזה הביא את המחאות בעולם לשיא חדש. צה"ל אמנם ניצח את גרטה צבאית, אך ישראל הפסידה את המערכה הדיפלומטית העולמית. הצונאמי הדיפלומטי נגד ישראל הפך להר געש פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי במופע של חברה אזרחית, שלא היה כמוהו בהיסטוריה של הסכסוכים ברחבי העולם.

בבית הלבן לא יכלו להתעלם מעשר ההכרות בפלסטין ולא מהפגנות הענק בעולם. הנשיא טראמפ אפילו אמר לנתניהו: "אתם מפסידים את העולם". בהדרגה תוכנית הריביירה שלו הפכה דומה יותר ויותר לתוכנית הצרפתית-סעודית, עד שהתייצבה על תוכנית 20 הנקודות שנכפתה על הצדדים.

כל זה לווה במהלך אמריקני מבריק, שהוביל גם להחזרת החטופים החיים וגם להסכמת ישראל והחמאס לסיום המלחמה. כל תלמיד במחלקה ליישוב סכסוכים יודע שמתווך שאינו מאוזן (ניטרלי) בין הצדדים הניצים, לא יצליח להביא להסכם. הנשיא טראמפ ויועציו הבינו זאת היטב ואיזנו את ארצות הברית עם שתי הידידות הקרובות ביותר של החמאס, טורקיה וקטאר – זאת תוך שארצות הברית משדרגת משמעותית את המעמד הגאו-אסטרטגי של שתיהן. טראמפ בנה משולש תיווך אמריקני-טורקי-קטארי, שהיה מאוזן מספיק וחזק מספיק כדי לכפות את דעתו על הצדדים הניצים. המהלך הזה עוד ייחקר ויילמד עשרות בשנים.

השאלה הנשאלת כעת, היא האם נצליח לעבור מסיום המערכה הצבאית גם אל סיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם להודות בכנות, אני לא ממש אופטימי – אבל את הסוגייה הזו נשאיר למאמר אחר.

עוד ב-

השכן החדש שלנו: ישראל וטורקיה על מסלול התנגשות?

לכתבה המלאה

*הכותב, אלון ליאל, הוא חוקר יחסים בינלאומיים ודיפלומט ישראלי. כיהן בין היתר כמנכ"ל משרד הכלכלה והתכנון וכמנכ"ל משרד החוץ, ושימש כממונה על היחסים בשגרירות ישראל בטורקיה וכשגריר ישראל בדרום אפריקה. ליאל הוא מחבר הספרים "דמו אסלאם" ו"וכיתתו – קפריסין, אירלנד ודרום אפריקה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.