הפתרון להעמדתם לדין של מחבלי טבח ה-7 באוקטובר הגיע באיחור של למעלה משנתיים וחצי מאז אותה שבת נוראה, כשח"כ שמחה רוטמן ואני העברנו את החוק שיזמנו בכנסת בחקיקה פרטית. לא במקרה אני מציינת שזו חקיקה פרטית, כי הממשלה היא זו שהייתה צריכה להוביל ולהסדיר את משפטי הנוח'בות בתהליך חקיקה הרבה יותר מהיר.

​כעת אני יכולה לחשוף פרטים מאחורי הקלעים על הדרך שעברנו במסע הזה, שהסתיים לאחרונה בהצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. כחודש לאחר הטבח, בנובמבר 2023, שאלתי את יו"ר ועדת החוקה של הכנסת, ח"כ שמחה רוטמן, מה תעשה מדינת ישראל עם כל המחבלים שהיו מעורבים באירועי ה-7 באוקטובר. היה ברור שמדובר באירוע בסדר גודל מדיני, הסברתי ומשפטי, שמדינת ישראל עוד לא ראתה כמותו – גם לא במשפט אייכמן. מדובר בהמוני מחבלים, בריבוי זירות, ובעיקר בפעולות מזוויעות שמדינת ישראל לא חוותה כמותן מאז הקמתה.

יחד הקמנו ועדה מיוחדת לטובת הנושא, קיימנו דיונים בדלתיים סגורות בהשתתפות שר המשפטים והיועצת המשפטית לממשלה, במטרה שהפתרון יגיע באמצעות חקיקה ממשלתית או החלטת ממשלה. אלא שהזמן עבר וזה פשוט לא קרה. לכן ח"כ רוטמן ואני החלטנו לקחת את המושכות והגשנו הצעת חוק פרטית שתסדיר את העמדתם לדין של מחבלי טבח ה-7 באוקטובר.

במסגרת גיבוש החוק הכנסנו סעיפים שמאפשרים לשופטים לשפוט את המחבלים בסעיפי העבירה הכי קשים – ובהם פגיעה בריבונות והשמדת עם, כשבקצה יש עונש מוות. בתהליך המורכב הזה עשו לנו חיים קשים, אבל לא היינו מוכנים לוותר. עבדנו עם כל הגורמים: צבא, פרקליטות, משרד המשפטים; ואפילו יצרנו שיתופי פעולה מפתיעים (בתיווך שלנו) בין שר המשפטים יריב לוין ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. הקואליציה והאופוזיציה איחדו כוחות: חברי כנסת מהאופוזיציה היו אחראים לחלקים משמעותיים של החוק (ח"כ קארין אלהרר, למשל, הייתה אחראית על סוגיית נפגעי עבירה) והחוק עבר בקונצנזוס של 93 תומכים מול 0 מתנגדים – אפילו חברי הכנסת הערבים לא הגיעו להתנגד.

חברי הכנסת שמחה רוטמן ויוליה מלינובסקי, במהלך סיור בעטרות 

​יצרנו פה חוק מאוזן שעונה על כל הבעיות שצצו בהליך מיצוי הדין מול הנוח'בות. עם כל הכבוד, אני לא ממש מתרגשת מכל אותם "מומחים ופרשנים" באולפנים שמצקצקים שהחוק יקר (המסגרת התקציבית היא מיליארד שקלים, ומתפרסת על פני ארבע שנים) ותוהים בשביל מה צריך משפט, הרי אפשר פשוט להעמיד את אותם מחבלים מול כיתת יורים וכדור הוא הרבה יותר זול.

אז אני משיבה לאותם גורמים: אם זה כל כך פשוט, למה לא עשיתם את זה אתם? למה אנחנו היינו צריכים להרים את הכפפה? כרגיל, הכי קל זה לצעוק סיסמאות, אבל כשזה מגיע למעשים, שומעים צרצרים. ובכל זאת אענה לטענות האלו. ראשית, על אף שהייתי שמחה לראות את אותן חלאות מתעובות מסתלקות מהעולם הזה כמה שיותר מהר, כמדינת חוק אנחנו צריכים לקיים הליך משפטי שייראה בכל העולם. משפחות הקורבנות יוכלו להסתכל לרוצחי יקיריהן בלבן של העיניים. יש פה פן מדיני, הסברתי וגם היסטורי.

​הטענה שמיליארד שקלים הוא סכום מופרך, גם כן תלושה מהמציאות. צריך לבנות בעטרות את המתחם שבו יתקיימו המשפטים מאפס, למנות שופטים ותובעים ולשלם להם משכורות, לגייס את כל צוותי המעטפת, לגייס אנשי מקצוע שיטפלו בנפגעי העבירה, להקים דוברות לאירוע, מערכות טכנולוגיות – וזו רק רשימה חלקית. חשוב להבין: אם לא היה עובר חוק שמסדיר את המשפטים הללו ומדינת ישראל הייתה בוחרת בהעמדה לדין על פי סדר דין פלילי רגיל, המשפטים היו נמשכים עשרות שנים, זה היה עולה למדינה הרבה יותר כסף, והכי גרוע – המחבלים היו מתים, אבל מזקנה.

בסופו של דבר היעד ברור: שמיצוי הדין יהיה הכי יעיל והכי מהיר – ואין מה לעשות, צדק עולה כסף. כדי שהוא יגיע בעתיד הנראה לעין צריך לפתוח קצת את הכיס, כי בקרוב כולנו עומדים לחזות במשפטי אייכמן של העת המודרנית.

עוד ב-

הסכם גג במועצות האזוריות: ציונות, ביטחון ועתיד למדינת ישראל

לכתבה המלאה

*הכותבת, יוליה מלינובסקי, היא חברת כנסת מטעם ישראל ביתנו.