יש רגעים בהם השפה שלנו הופכת דלה מדי מכדי להכיל את המציאות. אנחנו רגילים לדבר על "יוקר המחיה" ולחשוב מיד על מספרים, על השגרה העמוסה ועל המאבק היומיומי לבנות יציבות כלכלית. אך לצד כל העומס הזה, אנחנו חוששים לעצור ולשאול את השאלה הכואבת ביותר: מה עם המחיר של הנפש שלנו? כמה הוא יקר לנו?

ברגע שמביטים פנימה ומקשיבים ללב, מבינים אמת פשוטה. יוקר המחיה האמיתי, הטהור והמדמם ביותר, הוא אינו המחיר שאנחנו משלמים כדי לכלכל את השגרה שלנו – החיים עצמם הם היקרים באמת, הלב והנפש של כל אחד ואחת מאיתנו. מדובר ביוקר המחיה שאיש אינו מעז לקרוא לו בשם: המחיר שהמציאות הישראלית גובה מהנפש שלנו. מחיר שקט, פצוע ומדמם, המשאיר אותנו עם שברים שאי אפשר למדוד בשום גרף.

המחיר הזה נמדד בחיילות ובחיילים, בלוחמות ובלוחמים, בסדיר ובמילואים, ובאזרחים ובאזרחיות שחזרו כביכול אל השגרה – אך הנפש שלהם נותרה כבולה וחבולה בתוך קרב שקט שאינו מניח. ההתמודדות עם הפצע הנפשי אינה חדשה, אך מאז ה-7 באוקטובר השבר עמוק מאי פעם. בתקופה האחרונה אנו עדים לגל מטלטל של מקרי אובדנות ומצוקות קצה שקופות. זה נוגע במיטב בנינו ובנותינו – ואנחנו חייבים להפנים: לבקש עזרה, לזעוק ולהודות בכאב זו אינה חולשה, אלא המעלה המוסרית והגבורה הגדולה ביותר. ישנן דרכים לטפל ויש נחמה להושיט, אך בשביל שזה יקרה כולנו נקראים לפתח קשב עדין יותר, לעצור לרגע ולאפשר מקום בטוח לכל מי שסוחב כאב סמוי מן העין.

היום, ה-12 באוגוסט, מציינים בבית העלמין את יום הולדתם של השלישייה – נטע, ענבל ואסף דגן. רס"ן אסף דגן ז"ל, נווט קרב במילואים ששירת והקדיש את כולו למען המדינה, נשא עמו פצע שקוף ושורף ונטל את חייו לפני כשנתיים. הוריו ואחיותיו נאבקו ללא הרף עד שמשפחתו זכתה שיכירו בו כחלל צה"ל, על אף שאינה ההכרה המלאה המגיעה לו. משפחת דגן המופלאה והאצילה לא עצרה שם. הם נלחמים מדי יום למען אחרים – כדי שסיפורם של מתמודדים ומתמודדות עם מצוקה דומה ייכתב אחרת, למען משפחות אחרות שעבורן לא יהיה מאוחר מדי, והן לא יצטרכו להתמודד עם התחושה המייסרת שאולי ניתן היה לזכות בסוף אחר.

מימין לשמאל: אסף, ענבל ונטע דגן (צילום באדיבות משפחת דגן)

סיפורו של אסף ז"ל מזכיר לנו כמה חיוני פשוט להביט בעיניים, להיות נוכחים באמת ולזהות את המצוקה כשהיא לוחשת. מתוך המאבק המרגש של המשפחה, הגשנו יחד הצעת חוק שתחייב את צה"ל לבדוק ולפעול בכל פנייה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה המתריע על מצוקה נפשית. המשפחות הן הראשונות להרגיש את הרעד, והן אלו שזועקות את הזעקה מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר.

במכתבו הותיר אסף מילים שהיום מקבלות משמעות אחרת, מילים שהפכו לחלק מצוואתו עבור הוריו ואחיותיו שממשיכים לפעול ולבחור בחיים למען האחר: "יש לכם את כל הזמן שאתם צריכים לדברים שבאמת חשובים לנו, לגעת, להיות בתשומת לב ונוכחים. תתפלאו כמה דברים ניתן לראות ולהרגיש אם רק ישנה תשומת לב. אולי אפשר לעצור ולעזור למשהו, אולי אפשר להקל, אולי אפשר רגע ליצור עולם קצת יותר טוב ונעים יותר מהעולם הזה. תתכוונו למילים שלכם".

היום, בתאריך יום ההולדת של השלישייה המדהימה, בתוך הכאב והגעגוע העמוק, אני רוצה לאחל לכולנו שנזכה לחוות ולהפיץ את האהבה הטהורה והעמוקה הזו שמחזיקה את בני המשפחה הזאת. אובדנות אינה גזירת גורל. החובה האנושית והמוסרית שלנו היא להיות שם אחד בשביל השנייה בקרב השקט על החיים: להעניק נחמה, להקשיב בזמן, ולבחור בכל יום מחדש ליצור כאן עולם קצת יותר טוב, חומל ואופטימי. בסוף, חיי אדם הם היקרים לנו באמת. אני נושאת תפילה עמוקה שנמשיך לצעוד יחד במסע הזה, ונביא את התיקון שכולנו כל כך זקוקים לו.

עוד ב-

חזון או אשליה? הפערים שמעמידים בספק את הכרזת טראמפ על הסכם בעזה

לכתבה המלאה

*הכותבת, שלי טל מירון, היא חברת כנסת מטעם "ביחד".