אברי גלעד החליט לצמצם את ציוציו בטוויטר והפוסטים שלו בפייסבוק, ויראליים ככל שיהיו, זאת במסגרת החלטה שקיבל לקראת ראש השנה. איש התקשורת הוותיק הסביר בטור סוף השבוע שלו בישראל היום מדוע החליט לבצע את המהלך הקיצוני.

גלעד כתב: "השנה המסתיימת היתה שנה קשה, שנה כעוסה יותר מכל שנה שאני זוכר. כועסים תומכי נתניהו, הסובלים בכל יום שהוא אינו יושב בכס ראש הממשלה. כועסים מצביעי ימינה, שמרגישים שנפלו קורבן לעוקץ פוליטי חסר תקדים. כועסים מתנגדי חיסוני הקורונה, הנדחקים כל יום יותר אל הפינה. כועסים מחייבי החיסונים על המתנגדים, שלא נותנים כתף כדי לסיים את המגיפה. כועסים הערבים ההגונים, המרגישים נטושים לחסדי כנופיות רצח. כועסים החקלאים, על הרפורמה שתוציא אותם מהמקצוע ומן האדמה. כועסים הנהגים, על הפקקים המכלים את שעות הפנאי בעמידה אינסופית בכבישים. כועסים בעלי העסקים, שלא יודעים מה יילד יום, וקופתם ריקה.

כועסים הנכים, שלא מקבלים קצבה ראויה לחיים. כועסים אכפתניקי כדור הארץ, שהמדינה לא פועלת לעצירת ההתחממות. כועסים אוהבי הארץ, על טינופה לבלי הכר. כועסים הזקנים, על בידודם בימי מגיפה. כועסים הילדים, על ביטול זמן לימוד ומשחק והמרתו בזמן זום. כועסים החרדים, על הרפורמים בכותל. והפלשתינים - נו, הם תמיד כועסים. כולם צודקים. כמעט. העולם השנה היה מאתגר באופן חסר תקדים בימי חיינו. היו כמובן זמנים קשים פי כמה, אבל משעה שבאנו אנחנו לעולם, לא היה כל כך הרבה כעס באוויר. ומי שמלבה את הכעס הזה הוא כמובן - הרשתות ה"חברתיות", שמתפרנסות מכעס.

קראתי השבוע מחקר שמראה כי הרגש שמביא הכי הרבה תנועה לרשתות הוא כעס. הכי הרבה לייקים ניתנים לאנשים שמביעים זעם במרחב הציבורי. אנשים שכותבים על הבנה, חמלה, אהבה - נשארים הרבה מאחור במרוץ התגמול של הפיד. אושיות רשת בארץ ובעולם חיות על הפצת כעס, על ליבוי שנאה, על שימוש בשפה קשה יותר מהנדרש, כדי לקבל הכרה וחיזוק מהעוקבים. זעמם אומנותם, וזה מכעיס אש.

השנה קיבלתי החלטה - לעזוב את הרשתות החברתיות כמעט לגמרי. הרגשתי שאני מכניס לגוף שלי סם רע, סם הכעס, חומר ממכר, שנותן תחושה של עוצמה לרגע, ואז נפילה חזקה ודיכאון, עד לכעס הבא. ואז מחפש על מי לכעוס, ומחפש כועסים אחרים שיתדלקו את הכעס שלי. לכן הפסקתי לפרסם דעות בפייסבוק, לא מתקרב לטוויטר, לא נוגע באינסטגרם, והשם ישמור מטיקטוק, שאין לי מושג איך להפעיל בכלל. הוקל לי מאוד. צמצמתי את החשיפה שלי לכעס הזולת ומשתדל גם לא לכעוס מדי בפומבי, למעט ענייני פיקוח נפש ממש. מציע גם לכם לקבל החלטה טובה לשנה החדשה - לצאת מרשתות הכעס והאיבה. וכשהכעס יציע את עצמו השנה, אִמרו לו: תודה, כבר כעסתי מספיק בשנה שעברה. צחקתי כשראיתי מה היה לנשיא המעצמה לשעבר, ארה"ב, לומר על ראש ממשלתנו אחרי פגישתם: "יש לו את הממשלה המגוונת ביותר בתולדות ישראל".

"ביטחון חברתי לילדים. זה הכי חשוב. ליבי מדמם כל פעם מחדש כשאני מראיין ילדים וילדות מתוקים מדבש רימונים, שמוצאים עצמם מוחרמים חודשים ושנים. שימי ילדותם הקצרים הופכים לסיוט ארוך של ניכור חברתי בבית הספר, הצקות ברשתות, בדידות ודיכאון. אחרי שנסיים כבר להתווכח איפה מחסנים, ראוי שהשרה החדשה, ד"ר שאשא ביטון, תישא נאום כניסה לתפקיד ותצהיר שהמטרה העליונה של כהונתה היא מיגור התופעה הרחבה הזאת, שחורצת בנשמות של ילדים וילדות חפים מפשע צלקות, שמהן לא ישתחררו לעולם. בעולם ההפוך שבו אנו חיים היום, המערכת מכילה את הבריונים ודורסת את הקורבנות. הרוח הפרוגרסיבית המשתוללת במסדרונות בתי הספר מפילה חללים שלא עשו דבר, רק באו כדי ללמוד ולהתחבר לבני גילם, ומוצאים עצמם נרמסים עד עפר על ידי בני כיתתם. הממדים של מגיפת החרמות והנידויים מצריכים צעדים נוקשים, מהירים והחלטיים, לא עוד דיבורי צמר גפן מתוק".