אחרי עבודה ארוכה ואינטנסיבית עבור עיתון הארץ מאז 2008, החליט חיים לוינסון הפרשן המדיני המוערך לסיים את התפקיד שלו. הוא נפרד מהמקום בו התפרסם עוד לפני ההגעה שלו לקשת 12 במילים חמות ומרגשות.

לוינסון פתח את ההודעה שלו בטוויטר במילים האלו: ''בקיץ של לפני 17 שנים, שקרסו כל כלכלות המערב במשבר הסאבפריים, קרא לי מורי ורבי בעיתונות, אבי זילברברג, ואמר לי ש"הארץ" הולך לעבור מהפכה. הגיע עורך חדש, דב אלפון, עם רוח אחרת, שרוצה להפוך את העיתון להישגי ואגרסיבי יותר הישגי ואגרסיבי (כנראה אגרסיבי מדי). זה אני''. 

הוא הודה בהמשך דבריו: ''אז באתי. בהתחלה בתפקיד מנהלתי שכשלתי בו כישלון טוטאלי. ואז כתב שטחים, ואז פוליטי, ואז טור, וכעת פרשן מדיני. אין משהו בחיים שלי שעשיתי 17 שנים ברצף. בהתחלה עוד הייתי סופר. אני כבר בהארץ יותר מהחברה שהייתה לי הכי הרבה זמן. אני בהארץ יותר שנים מששרדתי בישיבה. ב2012, בעת השביתה הגדולה על הקיצוצים, לא דמיינתי שב2025 אני עוד אעבוד ב"הארץ" ויהיה דבר כזה שנקרא "פרינט" אבל לשמחתי טעיתי בשתי הדברים. אפילו התערבתי פעם שבשנת המאה, בשביל הגימיק והמיתוג, יסגרו את הפרינט''. 

הוא לא עצר כאן והוסיף: ''שמח שהפסדתי. העיתון שרד משברים כלכליים ופוליטיים, והוא אחד מכלי התקשורת החשובים בעולם. המנוע של היקום הליברלי בישראל, כל יום מלחמות בשוחות באלף חזיתות נגד הברית הקלפטוקרטית-חרדלי"ת-כהניסטית רוצה לחסל את ישראל הדמוקרטיה המערבית המשגשגת. היה לי את הכבוד לעבוד בעיתון הזה, להיות פסיק במאמץ. בכל מקום שאני הולך, אני קודם כל מציג את עצמי "הארץ". זה עיטור הגבורה על החזה. נהנתי מכל רגע ככתב שטחים. סבלתי מכל רגע ככתב פוליטי הטעות הכי קשה שעשיתי בחיים, יותר מלרוץ מרתון. יום יבוא ואכתוב גם בהרחבה על השנים האחרונות''.

לדבריו היה פעם עורך בדסק, שלדעתו לא אוהב שמזכירים את שמו, שאמר על העיתון כגנאי שאין לו עורכים, אלא הוא "קולקטיב עריכה": ''אני אוהב את הביטוי הזה ומוצא אותו לזכות. הארץ הוא באמת קולקטיב של עורכים ועיתונאים יותר מאשר עיתון עם היררכיה ברורה ומסודרת כמו שהכרתי בידיעות אחרונות. זה מה שהופך את הארץ למה שהוא: מקום שנותן חופש אדיר לעיתונאים שבו לעשות מה שהם רוצים. להתמקד במה שבא להם ולהיות הכי טובים שהם יכולים. זכיתי לעבוד לצד עיתונאים אדירים, שכל רשימה שאעשה פה תעשה עוול למישהו שאשכח, אז לא אמנה אף אחד. אבל כולכם קוראים את העיתון וכולכם יודעים שאין כמוהם בעולם. וכפי שאפשר להבין מההקדמה, זה בעצם הודעת פרידה''.

לסיום הוא נפרד: ''בשנה האחרונה לקחתי על עצמי להיות הפרשן המדיני של העיתון, מתוך תקווה למצוא בתוכי את חדוות העשייה העיתונאית שהייתה בי פעם, וחשתי שקצת אבדה. השנה הזו הייתה מרתקת. המו"מ לשלום, עסקאות החטופים, דרמות בינלאומיות. נהנתי לכתוב, אבל לאחר הרבה מחשבות עם עצמי, אני גם נאלץ להודות: 25 שנה חלפו מאז נכנסתי בשערי המקומון, ומלאכת הכתיבה היומיומית כבר לא מדברת אלי כמו שהייתה. פעם הייתי מחכה למוכר העיתונים שיבוא למכולת''. 

לוינסון הודה: ''תייקתי כל מילה שכתבתי. לפני כמה שנים כיביתי את הפושים, והשארתי רק את הפושים על שמי. ומתישהו, גם את זה הפסקתי. כשהבחנתי שאני כבר לא כועס על המערכת כשהם מתמהמהים בעריכתי, ולא מחכה ליד המסך לראות שמה שכתבתי התפרסם, הבנתי שזה הזמן להמשיך הלאה. יבואו אחרים מוכשרים ממני. אז אני ממשיך הלאה. תמיד אמרתי לעמיתיי, מהפרינט כבר לא נצא לפנסיה. מתישהו זה יגמר. יום יבוא, ולא נהיה כאן. זה הזמן שלי להיגמר. לכתוב בעיתון היה החלום הכי גדול שלי. אבל יש לי חלומות נוספים, בעיקר בתחום הכתיבה. אני בומר, מאמין במילים, לא באימוג'ים.  תאלצו להמשיך לסבול אותי על המסך. ובעוד מקומות שיבואו''. 

עוד ב-

חיים לוינסון על רה"מ נתניהו: "פסיכופט נרקסיסט"

לכתבה המלאה

הוא חתם את ציוץ הפרידה כך: ''וזה ההזדמנות להגיד תודה ענקית לכל הקוראים, לכל המגיבים, לכל האוהבים ולכל השונאים, לכל האנשים שאשכרה טרחו לקרוא מילים שהשם "חיים לוינסון" כתוב עליהם. זו הקלישאה הגדולה מכולם, אבל היא גם אמת צרופה. כמו אהבת אב לבנו. לפני 30 שנה לא דמיינתי שיש אפשרות שהשם שלי יודפס איפהשהו שהוא לא מכתבי נזיפה ממלמדים עצבניים בחיידר. והנה, זה קרה בענק. זכיתי להיות מאלה שהאנושות הגשימה להם את החלום. אתם, הגשמתם לי את החלום. בלעדי הקוראים, אני כלום. כותב בלי קוראים זה כמו בריכה בלי מים. מקווה שתקראו אותי בעתיד. בפורמטים אחרים''