משבר הקורונה הוכיח כי חיזוק השלטון המקומי אינו רק הדבר הנכון מבחינת יעילות ושירות לאזרח, אלא שהוא הכרח להמשך קיומה של דמוקרטיה. ועוד דבר - באופן עקיף - העברת סמכויות לשלטון המקומי גם תחזק את השלטון המרכזי ואת אמון הציבור ברשויות, וכל מה שדרוש בדרך לשם - קצת פחות אגו וקצת יותר שיקולי טובת הציבור.

השלטון בישראל הוא ריכוזי גם בהשוואה למדינות מערביות שאינן פדרליות ותקציב השלטון המקומי נמוך במחצית מהממוצע במדינות ה-OECD. חיזוק השלטון המקומי משמעו הפחתה בהתערבות השלטון המרכזי בחיינו, צמצום התערבות תלוית סחטנות קואליציונית, הרחבת סמכויות והגדלת תקציבי הרשות המקומית, תקציבים שינותבו על פי צביון מקומי - קהילתי.

ההכרח להרחיב את סמכויות הרשויות המקומיות אינו על בסיס תיאורטי, יתרונותיו ועדיפותו על פני השלטון המרכזי ביעילות ובגמישות ניהולית מוכחים בעליל: בעת קורונה ובזמנים אחרים גם כן  – ראשי הערים, המועצות והרשויות מובילים, לרוב, ביעילות רבה, תהליכים קהילתיים בתחום הבריאות, החינוך, הרווחה והחברה טוב יותר ואף זוכים לאמון רב יותר, כמעט  פי שניים מהאמון לו זוכה השלטון המרכזי (מדד הדמוקרטיה, 2018). למרות זאת, ביחס הפוך להגיון, ראשי הרשויות, הערים והמועצות אמנם נהנים מתדמית מנהיגותית, אך הם חסרים  סמכויות משמעותיות שאינן מוקנות להם - התקציבים, הגביה, החינוך, התחבורה, הרווחה, העסקת כח אדם ועוד – כל אלה, תלויים בשלטון המרכזי, בשרים ובכנסת.

החברה הישראלית מורכבת ממגזרים בעלי שונות רבה וצרכים אחרים זה מזה וככזו בעלת מוקדי חיכוך קריטיים המערערים את אמון הציבור בשלטון החוק ובנבחריו. האמון הזה נפגע לא רק מטעמי יעילות, שהרי אינו מחובר לשטח, אלא גם משום שאינו יכול לייצג נאמנה את המגוון.

עו'ד עדי שי. צלמת - ענבל מרמרי

משכך, דווקא בחברה הישראלית הכה מגוונת יש הכרח לקדם רפורמה בסמכויות השלטון המקומי, לאפשר "אוטונומיה מקומית" שתצמצם מוקדי חיכוך ובתוך כך תחזק את "האוטונומיה המרכזית", מהלך שיביא לצמצום מחלוקות שעניינן צביון וחברה, דת ומדינה ולהגבר הלכידות. הדוגמאות לכך מצויות בכל תחומי חיינו היומיומיים - אוטונומיה במוסדות חינוך הייתה מאפשרת למנהלי בתי הספר גמישות ויעילות בשגרה, כגון בקביעת מספר התלמידים בכיתה, העסקת מורים והטמעת תכניות לימוד רלוונטיות לקהילה המסוימת ואילו בתקופות חירום כגון קורונה, היה מתאפשר מענה יעיל, זמין ומהיר יותר לצרכי השטח דוגמת פרויקט אספקת המחשבים שנוהל בתחילת על ידי משרד החינוך והועבר אחר התערבות מבקר המדינה לרשויות המקומיות, שנדרשו לקבל לצורך כך תקציב ייעודי. זמן יקר וקריטי שהתבזבז, על חשבון הילדים.

דוגמה נוספת היא מערך הפיקוח העירוני, שהרי בתוך עמו הוא חי ומטבעו מרתיע פחות ושיכול היה למנוע חיכוכים ואירועי אלימות בין משטרה לבין אזרחים שומרי חוק, אילו רק הורחבו סמכויותיו. בד בבד המשטרה בערים יכולה הייתה להתפנות למשימות אכיפה משטרתיות ולהתמקד במיגור פשיעה. אין חולק כי הרחבת סמכויות הפיקוח העירוני המיטיב להכיר את השטח ואת האוכלוסייה, תאפשר  אכיפה חכמה יותר, עדינה - ומוטב מוקדם.

דוגמה אחרת היא הניהול הכלכלי של הרשות. הרשות המקומית חיה במציאות של אבסורד כלכלי, נעדרת סמכויות לקבוע את הכנסותיה ומתוך כך צריכה לנהל את הוצאותיה ולקיים את השירותים לתושביה.  על-פי נתוני ה OECD משנת 2020, מעל 95% מהמיסוי העירוני נקבע על ידי המדינה. במציאות הנוכחית זו עדות לריכוזיות מקוממת מצד השלטון המרכזי, ריכוזיות שאולי הייתה נכונה לימי המנדט הבריטי אלא שמזה שנים רבות המדינה צמחה והמדיניות נותרה כשהייתה. יש לאפשר לרשות לקבוע, להוזיל או לייקר, לתת הטבות ולעודד פעילות עסקית או אחרת באמצעות המיסוי, כמו גם לממן את גירעונותיה או לתעל את עודפיה על פי סדרי העדיפות של הרשות.

הרחבת האוטונומיה המקומית גם תאפשר לרשויות בהן רוב מובהק, דתי או חילוני, להסדיר בהתאם לצביון המקומי סוגיות של תחבורה ציבורית בשבת, או פתיחת עסקים, דיון והחלטות שעניינן מימון מוסדות דת ותרבות, ניהול חופי הים, ענייני תכנון ובניה ועוד.

לסיכום, הרציונל ברור הגם שלא תמיד הוא מתיישב עם האינטרסים הלא לגיטימיים של נבחרי הציבור – הרחבת סמכויות השלטון המקומי בתחומים קהילתיים מובהקים שמצויים היום באחריותו באופן חלקי בלבד, תהא בעלת תרומה אדירה בהיבטים של יעילות כלכלית, חיסכון משקי, מנוף חברתי ופיתוח קהילתי ובראש ובראשונה בחיזוק הדמוקרטיה, שהרי היא חיונית להגשמת זכותו של כל אזרח לנהל את חייו על פי ערכיו, אמונתו והשקפתו.

טיוטות החקיקה לרפורמה בסמכויות השלטון המקומי כבר מצויות (מזמן) על שולחן המליאה, ממתינות לנבחרים כשיבחרו לעשות עבור הציבור ולא עבור שימור כוחם, רפורמה חיונית שהיא דגל להניף בבחירות הקרובות, למען הדמוקרטיה ורגע לפני שתקרוס.