*גילוי נאות: הכותב שירת כחייל סדיר בגלי צה"ל ועבד בה כאזרח עד לשנת 2009.

במסדרונות גל"צ, שהתקדרו והאפירו השבוע מאז המליצה ועדת זליקוביץ' להשתיק את התחנה הפופולרית לצמיתות, רבים חשים כמי שמשלמים בעקיפין דווקא על כשלונותיו של שר התקשורת. אוטוטו 3 שנים כבר מנסה קרעי להוביל פרויקט זדוני אחר – חיסול תאגיד השידור המוצלח בנימוק כוזב שהוא "פוליטי" – ועד כה, למרות חרצובות הלשון, הוא לא התקדם אפילו במעט. בצר לה, כשבאופק הבחירות, ממשלת נתניהו תוכל להציג לבייס רק "טרף קל" – הרדיו הצבאי, שבשל מעמדו המשפטי והמבני ניתן לסגור בהליך בזק – כביכול כהוכחה ל"רפורמות" ל"איזון" המפה החדשותית בישראל. לשר הביטחון כ"ץ, שיחתום בקרוב על ההחלטה, זה בטח לא יזיק לקראת הפריימריז.

האמת, אם בכלל חשובה, היא שסגירת כלי תקשורת פעיל – ודאי במציאות של מתקפה רגולטורית ומשבר כלכלי בתחום – מדרדרת את ישראל עוד שלב במדרון החלקלק של חופש העיתונות, מניירות הלקמוס המובהקים ביותר של מצב הדמוקרטיה. לא בכדי כ-25 שנה לא יצאה המלצה מפורשת כזו תחת ידו של אף צוות בדיקה, כולל זה שכבר נדרש לנושא בתקופת הממשלה הנוכחית, בראשות הרמטכ"ל דהיום אייל זמיר. בניסיון לנמק את עמדתה הקיצונית, הוועדה של כ"ץ הכבירה מילים על האנומליה בשידור צבאי לחברה האזרחית המודרנית, ואיש לא טוען כמובן שגל"צ הייתה מוקמת לכתחילה אילו עמדה השאלה הזו היום לפתחם של מקבלי ההחלטות.

אלא שעיוות היסטורי לא מתקנים בעיוות עכשווי, ומשעה שהתחנה נהנית מאמון גבוה מצד מאות אלפי מאזינים ביום, לא היא זו שצריכה להסביר את קיומה – כי אם מי שמבקשים לכלותה, הם שצריכים לשכנע מה הנסיבות החריגות שמצדיקות זאת. עליהם הנטל להוכיח שמדובר בעמדה עניינית, ולא בעוד חזית של התקפות הממשלה נגד התקשורת החופשית לקול מצהלות הבייס. אין די בהשוואה שתעלה כי אין לגל"צ מקבילה בעולם שכן גם מודל גיוס החובה, מערך המילואים ותפיסת "כל העם צבא", הם מאפיינים ייחודיים של החברה הישראלית הלובשת ופושטת מדים לסירוגין. ונניח שאין הצדקה לרדיו בבעלות צה"לית, מדוע להבחין בין תחנת האם שתידום לבין גלגל"צ שתמשיך כרגיל? אולי צלילי המוזיקה פחות צורמים לאזני השרים מאשר תכניות ומגישי אקטואליה שאינם לרוחם?

החלק המפתיע בסיפור הוא שקריאה מעמיקה בדו"ח של ד"ר זליקוביץ', דווקא מחזקת את המסקנה ששידורי גל"צ חיוניים: מסקר שערכה הוועדה עצמה עולה כי תחנות הרשת הן המועדפות על הציבור – במיוחד בקרב חיילים ומילואימניקים, שהם קהל היעד הראשי שלה. בניגוד להשמצות מכיוון הממשלה, רק 16% מהנשאלים סבורים שגל"צ אינה מעודדת את רוח הלוחמים – ובקרב המאזינים לה, שנחשפו לשידוריה במלחמה האחרונה, שיעור השוללים לחלוטין את תרומתה צונח ל-9% בלבד. 34% מהציבור חושבים להפך – שהתחנה דווקא מחזקת את צה"ל, במידה רבה או רבה מאוד, ולשאר המשתתפים אין דעה נחרצת. גם במדדי התרשמות אחרים, כמו רמת המקצועיות והאמינות בעידן של השתוללות הפייק ניוז, גלי צה"ל מקבלת ציונים נאים מהישראלים ובפרט ממאזיניה – כל זאת כשעל ניסוח השאלות, מתודולוגיית הבדיקה והצגת הממצאים, שולטת הוועדה הממליצה על סגירתה.

אך איזו הצדקה, תשאלו, יש לממן בכספי הציבור תחנה שעלותה השנתית מסתכמת ב-52 מיליון ש"ח? הוועדה עצמה מודה שזו אינה המציאות: 87% מהתקציב מגיעים מחסויות ותשדירי שירות, כך שבפועל צה"ל מעביר לרדיו שבבעלותו כ-10 מיליון שקל בשנה – פחות מהסכום המוקצה לעמותות חרדיות לעידוד ההשתמטות. בסכום הזה מופקות יותר ויותר תכניות העוסקות בענייני חיילים וביטחון, כשגם זליקוביץ' מודה כי גל"צ יישמה ברצינות את הדו"ח של קודמה, רא"ל זמיר, ובו נדרשה לצמצם את המינון של שידורי האקטואליה לטובת עוד תכנים צבאיים. אלא שהוועדה הנוכחית חוששת, כביכול, כי מפקדים עתידיים שימונו לתחנה, יובילו לזליגה של תכנים חדשותיים גם לרצועות ביטחוניות. במקום להציע מנגנונים שימנעו זאת, כמו מועצה מפקחת או דרישות סף מחמירות לעמדת העורך הראשי, זליקוביץ' וחבריה מגיעים למסקנה שיש לגזור חורבן על המפעל כולו. איזה כשל מביך.

אם מאחורי המסקנה הזו לא עומד מיעוט מאזינים, ולא חוסר שביעות רצון בדעת הקהל שהשתתף בסקר, ולא עלות תקציבית גבוהה, וגם לא סירוב ליישם מסקנות של צוותים קודמים – מה כן הוביל את הוועדה, בשונה מקודמותיה, להמלצות קיצוניות כל כך? רמז אפשרי מסתתר באחת הפסקאות הפנימיות בדו"ח – שם מצוטט "גורם" עלום-שם בגל"צ, כשהוא לכאורה מעריך כי 65% משידוריה מייצגים את "השמאל" ורק 35% את "הימין". על אף שלא מובאים תימוכין להערכה האנונימית הזו, ועל אף שמצבת המגישים שהיתה מזוהה עם התחנה התחלפה כמעט לגמרי בשנים האחרונות, דווקא המימרה המפוקפקת הזו מופיעה במסמך ללא הסתייגות. ברובד הנסתר של הדברים, ברור לכותבים כי אם לגל"צ מיוחסות עמדות ביקורתיות כלפי הממשלה, ההצדקה לסגירתה בעיני מזמין הדו"ח מתחזקת. האם "ממצא" כזה היה מתפרסם, למשל, אילו יעקב ברדוגו עדיין שידר בתחנה?

לכאורה, ועדת זליקוביץ' לא המליצה בהכרח על השבתת התדר, אלא הותירה לשיקול השר מסלול נוסף, שבאופן אירוני זוכה לכינוי "הבית של החיילים", כמאמר הסלוגן של גל"צ עצמה. במסגרת זו תבוטל "רק" מחלקת האקטואליה של התחנה, והיא תשדר תכניות צבאיות בלבד לצד מבזקי חדשות של "כאן". הרעיון הטפשי להפוך שידור תוסס ורלוונטי למצעד של מארשים וד"שים, שאיש כמעט לא יאזין לו בתוך או מחוץ לצה"ל, אינו שווה התייחסות פרט לעובדה שהוא מוכיח כוונה להתערבות פוליטית בסוג השידורים המותר מול האסור. גם הטענה האומללה שהסגירה אינה צפויה לפגוע בחופש הביטוי, שכן "קול ישראל" כבר מפעילה 8 תחנות רדיו, מתעלמת כליל מתכניתו של קרעי לסגור את התאגיד – וכמו במתכוון טומנת את ראשה בגומחתה הצרה של גל"צ, עיניה טחו מלראות את הצונאמי השוטף את התקשורת כולה, ואולי אף נעצמו לרווחה במתכוון.

עוד ב-

ברגע האחרון, נתניהו יחליט: בחירות ללא תקציב - או תקציב לקראת בחירות? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

בשעה שהשורות האלה נכתבות, עדיין לא ברור אם לגל"צ יש, כמאמר השיר, סיכוי להינצל מהצבת המסוכנת שאליה נקלעה. היועמ"שית בהרב-מיארה כבר הצביעה על כשלים בעבודת הוועדה ודרשה לקיים דיון טרם החלטה אם לאמץ את עמדתה, אך השרים ברובם נוטים להתעלם מאזהרותיה. קודמה, אביחי מנדלבליט, קבע בנסיבות אחרות בעבר שדרך עדיפה לסגירת התחנה תהיה בחקיקה ראשית – אך ייתכן שדי בהצבעה בממשלה כדי לתת לה תוקף מחייב. התחנה הצבאית שהוקמה בפקודתו של דוד בן גוריון, הפכה למואזנת בכל המדינה וחמקה עד כה ממבקשי נפשה, תלויה עכשיו בשניים – בציבור ובבג"ץ – כדי להמשיך ולהשמיע את קולה המיוחד, שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי.