גילוי נאות: הכותב הוא עיתונאי ב"חדשות 13", שמתחרה בשידורי "כאן"

ספק אם אפילו השלט עם שמו של שר התקשורת נתלה במשרד, לפני שפרס בכנות מצמיתה את תוכניתו לחסל את תאגיד השידור הישראלי, ולפטר את מאות העיתונאים בחטיבת החדשות שלו. "כאן", שהקימה ממשלת ליכוד על בסיס המלצות ועדה מקצועית כדי לתקן את הסיאוב שפשה ברשות השידור ההיסטורית, הפך בתוך כעשור מרפורמת דגל מרכזית – שאף כיכבה בתשדירי הבחירות של התנועה – לאויב מר שיש למחוק ממסכי הטלוויזיה והסמארטפונים. במידה רבה, זה גם הסיפור על האבולוציה של מפלגת השלטון: ממהלכים שנועדו להתניע תחרות ולייעל את התקציב, ליוזמות שתכליתן היחידה להשתלט על כל גוף עצמאי; משרים שפעלו להוריד את יוקר המחיה כמו כחלון וארדן (שפרשו), לחברי ממשלה שעיקר כוחם בניסיון לכוון למה שרוצה המנהיג.

לזכותו של שלמה קרעי צריך לומר שבניגוד לכמה מחבריו לסיעה – מירי רגב ("מה שווה התאגיד אם אי אפשר לשלוט בו?"), דוד ביטן ("התאגיד מגדיל את הבזבוז!"), מיקי זוהר ("הבעיה היא החדשות") ואף נתניהו עצמו ("מצוקת העובדים ברשות השידור נגעה לליבי ויש לשקמה") – השר הנכנס הצטייד מראש בכמה טיעונים כלכליים מתוחכמים יותר: לשיטתו, הפקדה של מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור בידי גוף אחד, יוצרת "ריכוזיות" ומקשה על חדירת "שחקנים קטנים" לשוק. הוא דווקא בעד השקעות בתחום התוכן, אלא מה, רק שהוא רוצה "לשזור אותן" רוחבית בכל הערוצים – מן הסתם באמצעות מנגנון ממשלתי של הקצאות – ולא על גבי פלטפורמה אחת; בקיצור, תומך נלהב של התקשורת החופשית.
 

עוד ב-

מנכ"ל התאגיד מגיב לשר קרעי: "למרות האיומים - נמשיך"

לכתבה המלאה

האמת היא שמאז המעבר ממשטר של זיכיונות לשיטת הרישיונות, חסמי הכניסה לשוק הטלוויזיה נמוכים מאי-פעם – והרגולציה על התחום הוקלה עוד בתקופת ממשלת נתניהו, כדי לסייע לערוץ 20 (כיום 14). כתוצאה מכך, מספר הגופים המסחריים שמשדרים חדשות דווקא גדל בשנים האחרונות, כשבמקביל זינק לשיא התקציב המוזרם ליצירה ישראלית במסגרת הערוץ הציבורי. כל מי שרוצה להצטרף מוזמן, אלא שהשוק דובר העברית מוגבל מראש בצד הביקוש – והשחקנים הבאים בו יעדיפו, כנראה, טכנולוגיות אינטרנטיות ללא מפקחים כלשהם, כמו למשל סטרימינג, על פני הצטופפות סביב מדורת השבט. במיזמים דיגיטליים כאלה כבר מושקעים סכומי עתק ולכן, לרוע מזלו של קרעי, הוא כביכול מבקש "לפתוח" שוק שלמעשה כבר פתוח – וברטוריקה הליברלית הזו משתמש, למרבה האבסורד, דווקא כדי להקטין את מספר כלי התקשורת בישראל.

מעניין לציין שבניגוד לגישה הקפיטליסטית שבה הוא לכאורה דוגל, שר התקשורת אינו מקדם הפרטה של התאגיד במלוא הדרו לשם השאת הכנסות האוצר – אלא מיטוט שלו מבפנים, השמדת ערך אנטי-כלכלית באמצעות קיצוץ מיידי של מאות מיליוני שקלים מתקציבו. הסבר אפשרי לכך סיפקה בערוץ 14 שרת ה"הסברה" גלית דיסטל-אגבריאן, שמאז כניסתה לתפקיד עוסקת בעיקר בהסברה פנימית – כלומר תעמולה על חשבוננו: "צריך לעשות שם Shut Down מוחלט... אין הפרטה בישראל: ברגע שאתה מפריט, השמאל מחלחל"; זהו, אם כן, החשש. גם קרעי, שלכאורה נזהר מלצבוע את החלטתו בגוונים פוליטיים, התקשה להסתיר את אי-שביעות רצונו מהתוכן של "כאן": "השידור הציבורי, אחת המטרות שלו היא לייצר מגוון של דעות בתקשורת הישראלית... והדבר הזה נכשל". הנה, פתאום מתברר שדווקא ישנה מטרה ראויה לשידור ציבורי גם לדעת השר, וכשהתוצר אינו ערב לחיכו האישי – טיעון השוק החופשי מגויס נגדו.

מתבקשים כאן גילוי נאות וכנות: כעיתונאי בחדשות 13 אני עובד בגוף שמתחרה ב"כאן" – אך קשה להתעלם מהעובדה ששם, ולא בהפקות המסחריות, צמחו רוב סדרות הדרמה והתעודה המדוברות של השנים האחרונות. זה קרה בזכות תקציב הולם, ממשל תאגידי שאפשר מינוי מנהלים מקצועיים ולא פוליטיים, הפחתות שכר בהשוואה לרשות הישנה, ביטול של האגרה ומחלקת הגבייה השנואה שלה, והתגייסות של משרד האוצר בראשות השר כחלון לבצע את הרפורמה גם כשנתניהו פעל לסיכולה. נכון שהרייטינג בזמן אמת עדיין נמוך יחסית, ואותו הערוץ יצטרך לשפר, אך ההובלה בצפייה נדחית בדיגיטל מובהקת – ובכלל, השירות הציבורי (כולל בתחום הטלוויזיה) אינו נמדד רק בפופולריות, אלא ביכולת לספק מוצר משלים למי שלא תמיד יכולים למצוא את מבוקשם בשוק החופשי. 

את כל זה מעוניין קרעי להחריב, למשל בהצעה המקוממת שהשמיע, למכור את התוכנית "קופה ראשית" ליצרנים שמוצריהם מופיעים על מדפי הסופר שבו היא מצטלמת. למעשה, שר התקשורת קורא לשלב על המסך פרסום סמוי, מהסוג שכל רגולטור הגדיר כרעה החולה של התחום, באופן שיפגע בחופש האמנותי של התסריטאים ובעיקר יחשוף את הצופים לתוכן שיווקי שבו הם אינם מעוניינים. עוד מסחור בטלוויזיה זה מה שחסר לנו? כך נראית ההגנה של שר על האינטרס הציבורי?

באופן דמגוגי, קרעי טוען ששידור ציבורי אינו תנאי הכרחי בדמוקרטיה משגשגת. כפי שעושים למשל התומכים במהפכה המשפטית, הוא מצביע על דוגמת קיצון במערב – ארה"ב הענקית, שבה אין שידור ציבורי מחייב והצופים מוזמנים לתרום להפקות של רשת PBS העצמאית – ומתוך היוצא מן הכלל הזה גוזר את הכלל החדש. האמת היא שמדינות לא פחות ליברליות כמו בריטניה וגרמניה, למשל, מתהדרות בתאגידים משגשגים שקשה לדמיין את המפה התקשורתית בלעדיהם: הבריטים מכורים ל-BBC, בעוד שהגרמנים מממנים שתי רשתות שידור ציבוריות ומתחרות: ARD הכללית מול ZDF החדשותית יותר. למעשה, ברוב אירופה קיים שידור ציבורי פופולרי יותר ופחות, וגם טלטלות שונות – מהמשבר הכלכלי של העשור הקודם ועד לעליית מפלגות פופוליסטיות לשלטון ביבשת – לא כרסם, לפי שעה, בעצם קיומו.

יחד עם היוזמה לסגירת גלי צה"ל ("התדר הוא שלי ואם שר הביטחון רוצה, שישדר אותה בלי תדר"), שלמה קרעי מסתמן כשר התקשורת הראשון שנחוש לערער עד היסוד את הענף השברירי שאותו הוא אמור לפתח ולשכלל לרווחת האזרחים. בכך הוא מחרה-מחזיק אחרי שר המשפטים לוין שפועל להחלשת מערכת המשפט; שר התרבות מיקי זוהר שמינה עצמו לקומיסר התובע לשלול מימון מסרטים שבעיניו "פוגעים במדינה"; ושר החינוך יואב קיש שצפוי להעניק מימון מוגדל למוסדות חרדיים כדי לחנך עוד דור ללא לימודי ליבה. המשותף לכולם הוא שהם תורמים, איש-איש בדרכו, למה שנראה כרגע כאינטרס של ראש הממשלה – ובדרך לא מהססים לפגוע בשירותים הציבוריים שנבנו בעמל רב, עבור כולנו.