עוד ב-

פאולה רוזנברג נעלמה: "לא קוראת ולא חוזרת לטלפונים"

לכתבה המלאה

רוזנברג כתבה בין היתר: "חלקנו נוטים להכחיש את הסטטוס '‎אני חולה' ולהביא את עצמנו לקצה גבול היכולת, להכריז על הפסקה בסדר היום רק כשהגוף על סף קריסה, או כשעולה לנו החום. אני מכירה את זה אישית והנה מגיע וידוי: לקח לי שבוע וחצי עד שהודיתי שאני חולה, זה קרה בשישי האחרון כשהשיעול החמיר ולא השאיר מקום לספק, רק אז הודעתי למשפחתי היקרה שאני לוקחת את היום לנוח ושאני מתנצלת מראש שלא אהיה זמינה לתת להם שירות".


עוד כתבה: "לקראת הערב קראתי לליאון שישב בסלון "אתה יכול להביא לי משהו לאכול?". אני נהנית וסובלת בו זמנית כשאני מבקשת ממנו לטרוח עבורי, לעמוד במטבח ואחר כך עוד להגיש להוד רוממותה את הארוחה למיטה. גם אם הוא עושה את זה בכיף, יש קול שאומר לי, "נו, פאולה, את באמת לא מסוגלת לקום רגע ולחמם לעצמך משהו?". יש אנשים שלא יודעים למלא את תפקיד החולה בצורה טובה ולכן מעדיפים לוותר עליו או לדחות אותו ככל האפשר. ומצד שני, יש כאלו ששומרים על עצמם בהגזמה ולא מהססים לפטור את עצמם מכל מחוייבות ולצפות שישרתו אותם כשרק מופיע שיעול קטן".

לסיום תהתה: "‎למה קשה לחלקנו להודות שאנחנו חולים? ממה אנחנו מפחדים? ולמה יש אחרים שעושים את זה בקלות? ‎מה למדתי משילהלי בתי בזמן שהייתי חולה? שמעתם על תסמונת "הגיבור החולה"? אני בטוחה שלא, ויש סיבה שלא שמעתם עליה?"